שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אירית הרמל, דחתה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי להכרה בתובעת כידועה בציבור של גבר שנפטר והיתה גרושתו. התובעת גם חויבה בהוצאות המוסד לביטוח לאומי בסכום של 2,000 שקלים. "גם אם התובעת טיפלה במנוח, כיבסה לו ובישלה לו, כטענתה, אין בכך בלבד כדי להעיד על מאמץ משותף מצד שני בני הזוג המעיד על כוונה משותפת לבני הזוג לקיים חיי משפחה כבני זוג", נכתב בפסק הדין.
התובעת בת 72 כיום והמנוח נפטר בגיל 84 לפני מספר שנים, נישאו בשנת 1968 ונולדו להם 7 ילדים. שניים מילדיהם נפטרו לפני המנוח. בשנת 2007 השניים התגרשו זו מזה והתובעת טענה כי חרף גירושיהם, המנוח והיא המשיכו לחיות יחד כידועים בציבור בדירתם שבתל-אביב-יפו ובתוך כך היא ליוותה וסעדה את המנוח בכל תקופת מחלתו עד לפטירתו.
התובעת הגישה לביטוח הלאומי, תביעה לקצבת שאירים אשר נדחתה מן הטעם כי: "בשעת פטירתו של המנוח לא היית אשתו וגם לא היית ידועה בציבור כאישה המתגוררת עמו". התובעת הצהירה כי היא והמנוח החליטו להתגרש על מנת שלא תחול עליה חובה דתית לקיים יחסי אישות על פי בקשת המנוח ולשכב עמו באותה מיטה.
מגורים משותפים לצורך טיפול רפואי
הביטוח הלאומי ציין בבית המשפט כי אין מחלוקת כי התובעת התגוררה עם המנוח בשנה קודם לפטירתו. עוד נטען על ידו כי המגורים של המנוח היו רק לצורך טיפול רפואי. עם זאת, בהודעתה בפני חוקר הביטוח הלאומי נשאלה התובעת איפה ישן המנוח לפני שנפטר.
התובעת השיבה כך: "הוא היה ישן בחדר עם הבן שלי רמי ואני הייתי מחוץ לחדר ישנה במתחם פתוח בבית. אחרי שהוא נפטר סגרתי את החדר שיפצנו את הבית ונתתי לבן שלי הנשוי. אני ישנה עם הבן שלי רמי במתחם אחר בבית". ובהערכת תלות שבוצעה למנוח כשנה לפני מותו צוינה התובעת כמי שגרה ליד המנוח ולא עם המנוח, כך נכתב: "גם גרושתו גרה באותה כתובת, ליד ביתו".
בית הדין קבע כי הראיות בתיק אינן תומכות בחזקה בדבר קיום משק בית משותף אלא סותרות אותה ומכל הראיות לא עלתה כוונה ברורה וחד משמעית של בני הזוג לנהל משק בית משותף אלא מהראיות עלתה כוונה ברורה, לפחות של המנוח, לקיים הפרדה רכושית.
זה לא מספיק
לפי בית הדין, דווקא הסתירות בגרסת התובעת, כמו גם ניסיונה לרכך את גרסתה, "מעידות כי הפרדה זו לא היתה על דעתה והיא נותרה כועסת על המנוח בגין כך גם לאחר פטירתו וגם מחויבות התובעת לטפל במנוח, לא תעיד על כוונה לחיים משותפים של בני הזוג אלא על מחויבות אנושית לטפל במנוח בשעת מצוקתו".
"גם אם התובעת טיפלה במנוח, כיבסה לו ובישלה לו, כטענתה, אין בכך בלבד כדי להעיד על מאמץ משותף מצד שני בני הזוג המעיד על כוונה משותפת לבני הזוג לקיים חיי משפחה כבני זוג", נכתב בפסק הדין.
לצפייה ודירוג כבוד השופטת אירית הרמל
