בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את העתירה שהוגשה בנוגע לסייפת דלילה חתואל, והיא לא תשתתף באליפות העולם.
חתואל היא סייפת מוכרת שהגיעה להישגים רבים בשנות הקריירה שלה, ובין היתר ייצגה את ישראל באולימפיאדת בייג'ינג 2008.
איגוד הסיוף מנע ממנה לייצג את ישראל באליפות הקרובה, מאחר ולא השתתפה בתחרויות המוקדמות ולכן לא קבעה קריטריון, כפי שדורש תקנון האיגוד.
הסיבה שחתואל לא השתתפה בתחרויות המוקדמות היא כי באותם ימים היא הרתה וילדה ולכן לא יכלה להשתתף. מוקדם יותר השנה נאסר עליה גם לצאת לאליפות אירופה, וכעת כאמור גם באליפות העולם היא לא תשתתף.
העתירה למחוזי הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, לאחר שבית הדין העליון של ההתאחדות לספורט אישר את החלטת איגוד הסיוף.
לטענת חתואל ההחלטה פוגעת בשוויון ההזדמנויות של הספורטאית להתחרות, באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט.
עוד טענו כי בית הדין התעלם באופן מופגן מהטיעונים לעניין הפרת חוק הספורט הקובע בסעיף 10(ב), שעל נשים לקבל הזדמנות שווה לפעילות בספורט.
כמו כן הוסיפו שהקריטריון פוגע בחופש העיסוק של הספורטאית באופן שאינו מידתי ומפלה נשים בהיריון.
בעקבות הלידה, הספורטאית ניצבת בעמדת פתיחה נחותה, פוגענית ומפלה בהשוואה לספורטאיות אחרות.
איגוד הסיוף טענו כי דין המרצת הפתיחה להידחות בשל חוסר עילה להתערבות בהחלטות פנימיות. לטענתם בית המשפט אינו ערכאת ערעור על החלטת בית הדין, וכן בית הדין לא חרג מסמכותו, פעל בהתאם לתקנון ולא הייתה כל פגיעה בכללי הצדק הטבעי. עוד טענו כי ספורטאית יולדת אינה מופלית לרעה ביחס לכל ספורטאית אחרת, ולמעשה חתואל מבקשת להפלות את עצמה לטובה ביחס ליתר הספורטאיות, מכיוון שספורטאיות בכל העולם נכנסות להיריון, יוצאות לחופשת לידה וחוזרות להתאמן, ומעולם לא זכו להטבה או העדפה.
"לנשים אין בחירה אמיתית"
השופט רחמים כהן התייחס בעיקר לטענות ההפליה, והכביר במילים על עקרון השוויון ומעמדו כעקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית. הוא הזכיר את הכלל בדבר שונות רלוונטית העשויה להצדיק הבחנה, כאשר כאן בדיוק טמון ההבדל בין אפליה מותרת לאפליה פסולה.
עוד הוסיף השופט כי החקיקה מגבילה את יכולתו של מעסיק לפטר אישה עובדת לאחר לידה, והזכיר כי גם בתחום הספורט הוכרה זכותן של נשים לשוויון וזו מעוגנת בחוק הספורט בסעיף 9א. "בתחום הספורט המבוסס על יכולות פיזיות וביולוגיות, ניכרת עוד יותר השונות הרלוונטית שבין נשים לגברים".
השופט עמד על כך שהעיסוק בספורט מקצועי מוגבל בזמן, ולכן נשים ספורטאיות נאלצות לבחור בין קריירה מקצועית לבין הזכות להורות, מכיוון שגיל הפוריות חופף במידה רבה לגיל ההשתתפות בתחרויות. "עבור נשים ספורטאיות הבחירה אינה בחירה אמיתית, כי אם "הרע במיעוטו". הן נאלצות לעיתים לבחור בין הזכות להורות לבין המשך העיסוק בספורט הישגי, שהוא, בין היתר, מקור פרנסה".
אי מתן הזדמנות שווה לנשים, כך לדעת השופט, עלולה להביא לכך שאישה המבקשת להביא ילדים, לעולם לא תוכל להתחרות. השופט הקביל זאת לענפי הספורט המותאמים לנכים, והזכיר כי בכדורסל שינו את חוקי המשחק על מנת להתאים לייחודיות השחקנים. "בדומה לקביעת חוקי ספורט המותאמים למאפיינים הפיזיים של ספורטאים בעלי מוגבלות, כך מן הראוי לקבוע חוקי ספורט וקריטריונים המותאמים למאפיינים הפיזיים של נשים".
בהקשר זה, הזכיר השופט את פרשת הטניסאית סרינה וויליאמס שעורר דיון ציבורי נרחב בעולם, נוכח השאלה – האם איגודי הספורט שמנהלים את תחרויות הגראנד סלאם צריכים לאפשר לוויליאמס לשמור את הדירוג העולמי האחרון אליו הגיעה קודם להפסקת השתתפותה בתחרויות עקב הריונה.
השופט הוסיף כי בישראל נחוצה פעילות שתוביל לשינוי מדיניות הספורט כלפי נשים לצורך הגשמת שוויון זכויות מהותי. "על מנת להבטיח ייצוג הולם ושוויון הזדמנויות אמיתי לספורטאיות, מן הראוי להטיל על הגורמים הרלוונטיים לפעול באופן אקטיבי ובכלל זה לתקן את תקנונים המותאמים לספורטאיות. היעדר התייחסות למאפיינים נשיים היא היוצרת אפליה. התעלמות והיעדר התייחסות למאפיינים של נשים בהיריון חוטאים להגשמת עקרון שוויון הזדמנויות לנשים בספורט".
לסיכום קבע כי הוא דוחה את העתירה וכי עניינה הוא באמות המידה לתרגום השוני בין נשים לגברים בעולם הספורט לנורמות משפטיות.
כמובן שאין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע קריטריונים עבור איגוד הסיוף, אבל נראה כי בית המשפט יוצא בקריאה ברורה לשינוי התקנון והתאמתו גם לנשים הרות ויולדות. "אין אלא לקוות, שהמשיב יעלה לדיון במוסדותיו את האמור בפסק הדין, עת יבוא לקבוע את הקריטריון לעונה הקרובה, וכי יהווה דוגמא ומופת לענפי ספורט אחרים".
