לבית משפט השלום בתל אביב, הוגשה תביעת לשון הרע בסך מיליון שקלים, על ידי העיתונאי רביב דרוקר נגד יעקב ברדוגו, גלי צה"ל, נועם פתחי, יותם זמרי ורדיו גלי ישראל בע״מ וגלי הדרום, זאת לאחר שברדוגו, פתחי וזמרי, יחסו לו בתוכניותיהם בגלי צה"ל ובגלי ישראל, ביצוע עבירה פלילית של סחיטה באיומים בעקבות טור שכתב בעיתון הארץ.
כאמור על פי התביעה, הנתבעים פרסמו דברים המייחסים לכאורה לדרוקר ביצוע עבירה פלילית של סחיטה באיומים כלפי שר הביטחון בני גנץ, באמצעות מאמר דעה שפרסם דרוקר בחודש יוני השנה בעיתון ״הארץ״ ובבלוג שלו. זאת תוך הפנייה שקרית למאמר הנ״ל כבסיס (כביכול), יחיד, לדבריהם, הנתבעים אמרו ופרסמו כי דרוקר נמנע במכוון מפרסום דברים בעלי עניין וחשיבות ציבורית, שפרסומם עשוי לגרום מבוכה לשר הביטחון גנץ, אשר באפשרות דרוקר לפרסם אם רק יחליט לעשות כן.
זאת, תוך שדרוקר מנצל, לדברי הנתבעים, את המאמר הנ״ל לשם איום מכוון על שר הביטחון, כי הדברים יפורסמו על ידי דרוקר בעיתוי שבו יבחר לעשות זאת, אם שר הביטחון יפעל או לא יפעל באופנים מסוימים.
"אני? מהמאפיה?"
לפי דברי הנתבעים, דרוקר עשה כך במאמרו הנ״ל, כדי לסחוט את שר הביטחון, המאוים בשל כך על ידו, על מנת ששר הביטחון ימנע מלפרק את הממשלה שהוקמה (ממשלת בנט-לפיד), ולא יחזור לשותפות פוליטית עם רוה״מ לשעבר חה״כ בנימין נתניהו, כל זאת בהתאם לאינטרס האישי או הפוליטי של דרוקר, או ה״מאפיה" שדרוקר משתייך אליה.
בתביעה ציין דרוקר כי הדברים הללו נאמרו תוך שהנתבעים ייחסו להם משמעות פלילית, "סחיטה באיומים", והציגו (חלקם) את דרוקר כמי שמשתייך ל״מאפיה", או "מאפיה סיציליאנית", ועשו לשם כך שימוש בביטויים נוספים קשים ביותר, ובהם "החזקת גרון" של שר הביטחון (על ידי חלקם), איום על שר הביטחון "שמחזיק אותו באזור רגיש" (על ידי חלקם), וכן בביטוי, הלקוח מהעגה הצבאית, "הקש בגג" כלפי שר הביטחון, כלומר איום על שר הביטחון לפני ולקראת תקיפתו.
ביקשו לבזות, לפגוע במקצועו
"הדברים שפורסמו הם במובהק לשון הרע", נכתב בתביעה, "בין במישרין ובין במשתמע לגבי חלקם, כמשמעו של דבר בחוק איסור לשון הרע, תשכ״ה-1965 (להלן – החוק). אלה הם דברים המבזים את דרוקר ומשפילים אותו, ועלולים להביא לפגיעה במקצועו, במשלח ידו, ובמשרתו של דרוקר. פרסום דברי הדיבה כמתואר בכתב התביעה, נעשה בכוונה לפגוע".
עוד נכתב בתביעה כי "הפרסומים הדיבתיים החמורים, כאמור לעיל, הם שקר מוחלט, והנתבעים ידעו זאת. הפרסום כולו נשען על המאמר שפרסם דרוקר, ומתייחס אליו כמקור העובדתי, כביכול, והיחיד, לדברים שנאמרו ופורסמו, בעוד שקריאת המאמר מלמדת שלא רק שהמאמר אינו מהווה בסיס עובדתי לדברי הדיבה שפורסמו, אלא שבמאמר למעשה נכתב ההפך הגמור מכך, ופרסומי הדיבה שקריים לגמרי. דומה כי הנתבעים פעלו מתוך הנחה, שיש בה כנראה מידה רבה של אמת, שמאזיניהם לא יטרחו לקרוא בעצמם את המאמר, וניצלו זאת כדי לסלף בצורה מוחלטת את שנאמר בו, ולהפיץ את שקריהם הדיבתיים".
לטענת דרוקר שלוש תחנות הרדיו, אחראיות גם זאת בהיותן "אמצעי תקשורת", כמשמעו של מונח זה בחוק. עוד נטען כי נעשו אל הנתבעים פניות מצד דרוקר, במטרה לאפשר להם לתקן את העוול שעשו. הפניות הובילו להתכתבות, אך לא לתוצאה שהיה בכוחה לייתר את ניהול התביעה.
