שופטת בית משפט השלום בתל אביב, שרון הינדה דחתה תביעת דיבה אותה הגיש שגיב קורן נגד צחי פנטון, אשר כינה אותו 'נוכל' בקבוצות פייסבוק סגורות ובחשבון הפייסבוק.
השופטת קבעה כי פנטון שנפגע בעצמו מקורן חוסה תחת הגנה אמת הפרסום ואף נהנה מהגנת תום הלב והורתה לקורן לשלם לו 7,500 שקלים הוצאות משפט.
על פי התביעה אותה הגיש שגיב קורן וחברת מיי סמארטי ישראל בע"מ, פנטון פרסם חמש אמרות אשר לדידם מהוות "לשון הרע".
באחת מהם בתגובה לפוסט כנגד התובעים, בקבוצת הפייסבוק "מייסמארטי – מוציאים את העוקץ", פרסם הנתבע תגובה: "מדובר בנוכל, אז מה הפלא?".
פרסום אחר שותף בדף פייסבוק בקבוצת "מייסמארטי מוציאים את העוקץ".
הנתבע פרסם תגובה "זהירות נוכלות נוספת של שגיב קורן". וכן הוסיף בדף עצמו "זהירות שגיב קורן נוכל". בפרסום נוסף בפוסט בעמוד העסקי של הנתבע בו כתב "שימו לב- נוכל בשם "שגיב קורן", רחמים קורן" והוסיף: "כמה כואב לגלות שמשתמשים בילדים קטנים להונאת אזרחים טובים (ובכך גם הופכים אותם לגנבים) עצוב" וכך פרסם עוד שתי תגובות בהן ציין כי שגיב קורן נוכל סדרתי.
בכוונה לפגוע
קורן והחברה מייסמארטי ציינו כי הפרסומים אינם חוסים תחת ההגנות הנקובות בחוק, שכן הפרסומים נעשו בכוונת מכוון מתוך כוונה לפגוע בלבד, מבלי שהיו בדברים עניין ציבורי בדברים. לדידם חזקת תום הלב אינה חלה במקרה זה משום שהנתבע פרסם פרסומים שאינם אמת והוא לא האמין באמיתותם.
הנתבע, כך לפי התביעה, ציין שמועות לגבי התובעים מבלי לבדוק ומבלי לוודא שמדובר באמת או ספק אמת. עוד טענו כי ממעשי הנתבע וממטרת קבוצות הפייסבוק ניתן ללמוד כי כל תכליתם היא לפגוע בשמו הטוב של התובע ולעשות לו שיימינג.
ניסיון אישי כאוב
מנגד פנטון טען כי בהתייחס לחברת מייסמארטי הוא אינו מכיר אותה, לא התייחס אליה בפרסומים, ועל כן אין לה עילת תביעה נגדו. בסיכומיו טען כי המדובר בחברה בעלת 140 בעלי מניות ולא הובאה כל ראיה המעידה על סמכותו של התובע לתבוע בשמה. אשר לקורן, הנתבע טען כי הדברים נכתבו לאור ניסיונו האישי הכאוב בהתקשרות עם התובע. הנתבע פירט בהרחבה את השתלשלות העניינים בהתקשרות שלו עם חברת "תעשייה פרסום וטלוויזיה בע"מ", אשר נעשתה אל מול התובע, ושהיא מהווה הרקע והבסיס להתרשמות שלו אודות התובע.
עוד טען הנתבע כי לידיעתו התובע פעל להגשת תביעות נוספות ורבות כנגד נתבעים שונים מתוך ניסיון להשתיקם ובמקביל עותר לאיסור פרסום תביעותיו. לדידו של הנתבע עומדת לו הגנת אמת בפרסום. הנתבע טען כי מספיקה קריאת התנהלותם של התובעים להוכחת אמיתות הפרסום והיותו בעל חשיבות ציבורית עצומה. מחומר הראיות לרבות פסק הדין, הוכח כי מדובר בשיטה, דפוס חוזר ונשנה על פיו פעל התובע והדבר מהווה אישוש לטענות הנתבע נגדו.
על סמך הנוכלות שחווה
השופטת הינדה, שקיבלה את טענותיו של פנטון, ציינה בהחלטתה כי באיזון האינטרסים בין זכותו של התובע שלא יפגע שמו אל מול זכות חופש הביטוי של הנתבע ומתוך הבנה כי קיים רצון לעודד שיח חופשי המבקר או מזהיר מפני נוכלים.
"אני סבורה", כתבה השופטת, "כי די בעדותו של הנתבע אשר גובתה כאמור בראיות ונמצא לה חיזוק בעדותו של התובע, ביחד עם הסכמת הצדדים בדבר העניין הציבורי בפרסומים, כדי להקים לנתבע את הבסיס הנדרש להוכחת הגנת אמת הפרסום. לאור עדותו של הנתבע והחיזוק לה בעדותו של התובע, אני סבורה כי הנתבע זכאי גם להגנת תום הלב".
השופטת הוסיפה: "הנתבע חזר והעיד כי הפרסום נעשה על סמך הנוכלות שחווה בעצמו. כאמור גרסתו של הנתבע לא נסתרה. משמדובר בחוויה שהנתבע חווה באופן אישי והביא ראיות להוכחתה, ובהיעדר סתירה לגרסת הנתבע אני סבורה כי במקרה זה די בראיות שהובאו להעמיד הנתבע בבחינת מי שהאמין באמיתות דבריו".
לצפייה ודירוג כבוד השופטת שרון הינדה
