שופט בית משפט השלום בעפולה, ויסאם חיר, הורה לחברת בנייה לפצות ביותר מ-30 אלף שקלים, כולל שכ"ט עו"ד, בעלת דירה בשל ליקויי בנייה שהתגלו במסגרת עבודות לבניית תוספת "בנייה קלה" בביתה. בין השאר היא פוצתה גם בגין עוגמת נפש לאחר שבמשך מספר שנים חיה בפחד שהבית יתמוטט.
התובעת הינה בעלים של מגרש, שעליו בית מגורים הבנוי מזה שנים רבות. בקדמת הבית היה משטח עץ ופני מספר שנים, היא ובעלה שנפטר במהלך המשפט, רצו להחליף את משטח העץ במשטח חדש יותר ועליו מבנה טרומי מאלומיניום, שישמש כשטח נוסף לבית.
מבנה לא יציב
התובעת הגיעה אל הנתבעת לאחר שנחשפו לפרסומי הנתבעת באתר שלה שבמרשתת והזמינה תוספת בנייה קלה, פרויקט משולב שכלל פרטי בנייה שונים. המדובר בתוספת בנייה הכוללת חדר עם חלונות וויטרינה עם ארבע כנפיים כבדות ומסילה החוצה למרפסת פתוחה, והכל על משטח מעץ המכונה "דק". עלות הבניה סוכמה על סכום של 150 אלף שקלים, אשר שולמו על ידי התובעת ובעלה מראש. ביצוע העבודות נמשך כארבעה חודשים.
התובעת טענה, כי כבר כחודש לאחר סיום העבודות נוכחו, כי המבנה לא נבנה כראוי, איננו יציב כלל וסובל מליקויים חמורים, בעיקר בשל שיטת ביסוס לא מתאימה ובניגוד למוסכם, אשר גרמה לשקיעת רצפת הדק. כך, בשלב מסוים, החזית המערבית המורכבת מפרופיל אלומיניום השתחררה ויצאה ממקומה. לבית התובעים הגיע מתקין האלומיניום המקורי, ביצע תיקון החלונות, וגבה 2,000 שקלים עבור תיקון.
נטען, כי התובעים, אשר היו חסרי אונים, פנו לנתבעת – טלפונית וכן באמצעות הדואר האלקטרוני. לאחר שמספר ניסיונות לתיקון הליקויים באמצעות קבלנים מטעם הנתבעת כשלו, התובעים פנו למהנדס מטעמם וזה חיווה דעתו, כי יש להרוס את המבנה ולבנותו מחדש. התובעת טענה, כי בשל סכנת התמוטטות לא נעשה שימוש בתוספת למגורים או לכל מטרה אחרת, איכות חייה וחיי בעלה נפגעה מאד, כאשר לא יכלו להשתמש בחלק משמעותי, הצמוד לביתם, ונאלצו לחיות במבנה הקטן מכפי צרכיהם.
לא צריך להרוס את המבנה
מנגד, הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה, כי עסקינן בבנייה קלה להבדיל מבניית בטון, דבר שהיה ידוע לתובעים בשעת כריתת ההסכם. הנתבעת הוסיפה, כי יש בידיה את האישורים והמומחיות הנדרשים לביצוע פרויקטים מסוג זה. כמו כן נטען, כי בנסיבות העניין יש לבצע תיקונים מינוריים של הליקויים ואין כל צורך בהריסת המבנה. הנתבעת הוסיפה, כי המניע להגשת התביעה דנן הוא רצון התובעת להרוס את המבנה בשל חריגות בנייה ללא היתר בכל הנוגע לתוספות שנבנו.
לאחר בחינת מכלול הראיות שהוגשו לתיק ובכלל זאת חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט, השופט חיר, הגיע למסקנה, כי אין ממש בטענת התובעים שצריך להרוס את המבנה ולבנות אותו מחדש אלא רק מדובר בליקוי בני שניתן לתיקון, זאת לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט לא מצא כל פגם בשיטת הביסוס וציין בחקירתו, כי הבניה שבוצעה על ידי הנתבעת, על בסיס קוביות הבטון, היא שיטה תקנית ומשתמשים בה לעניין בניה קלה. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי השקיעה של משטח העץ ("הדק") נובעת מכפף קורות העץ שנוצר ממשקל הוויטרינה.
המומחה ציין, כי הפתרון לכך הוא באמצעות פירוק הוויטרינה והוספת פרופיל פלדה (קורת ברזל) מתחת למשטח, במקום בו הורכבה קורת עץ. המומחה ציין, כי קיים כפף בבנייה שבוצעה על ידי הנתבעת, קיים ליקויי וכי היה מקום לחשוב ולתכנן את הבנייה אחרת בידיעה שיש "עומס סכין".
"אובדן הנאה במשך 5 שנים"
לאור דברי מומחה בית המשפט, השופט הסתפק לפסוק רק עשירית מהתביעה זאת פיצוי בגין תיקון הליקויים, כמפורט בחוות הדעת. השופט גם הוסיף פיצוי בגין ראש הנזק של עגמת נפש.
"יש מקום לפסוק פיצוי בנסיבות העניין". כתב השופט. "יצוין, כי מיום הקמת המבנה חיה התובעת בחרדה מהתמוטטות המבנה וזאת כבר למעלה מחמש שנים. כביכול, התובעת נמנעה מכל שימוש במבנה ולא נהנתה מתוספת המגורים כלל. הלכה למעשה מדובר באובדן הנאה הנמשך כ- 5 שנים. בנוסף, בהתחשב בקיומם של ליקויים משך תקופה ממושכת, ולאור עדות, שתמכה בטענת התובעת לעניין התפרקות חלקים מהמבנה, ומנגד בשים לב כי עסקינן בליקויים שאין בהם להביא להריסת המבנה כליל, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה בסך כולל של 4,000 שקלים".
לצפייה ודירוג כבוד השופט ויסאם חיר
