אנו עדים לתופעה מצערת ורווחת מאד בהליכים בבית המשפט למשפחה והיא "ניכור הורי".
רבות דובר עליה אולם נראה כי דבריו של פרופ' ריצ'ארד גרדנר מסבירים אותה בקצרה: ״רמת ניכור חמורה היא פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת, ניתוק כל קשר מכל סוג שהוא בין ההורה האחר לבין הילדים במסגרת הוא אינו בוחל בביקורתיות מופגנת, העלאת האשמות שווא והגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונאלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות, כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר. הילדים שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר. כתוצאה מכך מפגינים הילדים עוינות קשה כלפיו, ביקורת כפייתית ובלתי מציאותית, ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפיו וההתייחסות אליו היא חד צדדית וחסרת אמביוולנטיות. מבחינתם ההורה האחר הוא התגלמות ה"רע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין הורה האחר והם אינו מוכנים לשום קשר איתו״.
בעיית ה"ניכור הורי", שבה ילדים מפתחים שנאה ופחד כלפי אחד ההורים ומסרבים בתוקף להיפגש איתו.
מדובר בתסמונת מבלבלת שבה אנשי מקצוע מתקשים לזהות אם הסירוב נובע מהתנגדות ומפחד אותנטי של הילד – או מהסתה של אחד ההורים נגד זולתו. לאחר עשרות שנים של התעלמות מבעיה איומה זו, גם על-ידי אנשי מקצוע (חלקם חסרי אחריות), החלו מערכות המשפט והרווחה לתת מענה לאבות ולאימהות רבים הזועקים מכאב הניתוק.
בתי המשפט לענייני משפחה מכירים היטב את התופעה ולא אפריז אם אומר, כי במרבית ההליכים בענייני משמורת המגיעים לבית המשפט, עולה טענה זו, ולעיתים אף מסתברת כנכונה. עם זאת, נראה כי בתי המשפט אינם אחידים בגישתם כיצד יש לטפל בתופעה זו או לעצור אותה ובעיקר לא בלוח הזמנים לטיפול בה.
שהרי, אף אם בית המשפט מגיע בסופו של דבר להחלטה, כי אכן ילדים מסוימים סובלים מתופעת ניכור הורי בדרגתה החמורה, הרי שאם קביעה זו מגיעה לאחר מספר שנים או אפילו חודשים, המצב כבר בלתי הפיך.
הילדים מנוכרים להורה האחר בצורה קשה, והסיכוי כי דרכי הטיפול בהם יביאו לחידוש הקשר, קלוש.
כך למשל, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 60592-03-15 ק' ל' נ' י' פ', אשר ניתן לפני מס' חודשים, אישר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית המשפט למשפחה אשר קבע, כי אמא לשני ילדים בני 7 ו 6, פעלה מזה מספר שנים להרחיק את הילדים מאביהם ללא כל הצדקה, תוך שהיא טופלת עליו האשמות שווא ומגישה תלונות סרק במשטרה, מסרבת לקיים כל החלטה של בית המשפט בדבר קיום מפגשים בין האב לילדים ובעיקר מרעילה את הילדים נגד אביהם, עד כי הם חוששים לענות לשאלות בעניינו בנוכחותה. בית המשפט פסק, בהחלטה אמיצה כי הילדים יעברו למשמורתו של אביהם תוך קביעת מתווה טיפולי עבורם.
החלטה זו, אכן אמיצה היא ואף חריגה בנוף ההחלטות בהליכים העוסקים בניכור הורי.
ואולם, במועד מתן פסק הדין של בית המשפט, הילדים כבר לא ראו את אביהם שנתיים ימים! איני יודעת אם פסק הדין אכן יושם, ואם הילדים אכן עברו למשמורתו של אביהם, אולם גם אם כן, ברור כי לאחר מס' שנים משמעותיות בחייהם הצעירים, הילדים לומדים ונושמים שנאה לאביהם, אותה העברת משמורת או כל פתרון טיפולי אחר, יכול ובכלל לא יתאפשר.
בפועל, בחלוף הזמן, התוצאה של הליכים אלו, במקרה שאכן קיים ניכור בדרגתו החמורה, היא פשוט נתק סופי ומוחלט של הילד מהורהו האחר, נתק אשר מסב נזק בלתי ישוער בעיקר לילד.
כב' השופט ארז שני הוציא את הילדים ממשומורת האם
בהחלטה יוצאת דופן הורה שופט בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ארז שני להעביר משמורת על שני ילדים מהאם לידי האב, לאור ניכור הורי מתמשך ולאחר שכל נסיונות בית המשפט להפסיקו לא הועילו.
שני משמש בתל אביב כ"שופט מוקד" והוא אישית אמור לטפל בכל הבקשות שעניינן ניכור הורי בבית משפט זה.
ביתר המחוזות אין כיום נוהל לטיפול בניכור הורי ותיקים בנושא מטופלים באיטיות.בפתח החלטתו כתב שני כי "אם ניכור הורי אינו מטופל מיד, קשה שבעתיים לתקן את הנזק".
"תנאי בסיסי להיותו של הורה משמורן היא יכולתו לשמר קשר בין ההורה האחר לבין הילדים, למעט במקרים בהם קיימת מוצדקות מובהקת לאי קיום הקשר", כתב שני. לדבריו בסופו של דבר צריך בית המשפט לומר שאם לא נוצר קשר סביר בזמן סביר יש צורך לערוך שינוי דרסטי. לכן קבע השופט כי "אין מנוס אלא, ולו באופן זמני, לסיים את משמורתה של האם בקטינים ולעשות זאת כמעט לאלתר".
השופט הורה לשירותי הרווחה "ליטול בזמן המוקדם ביותר את הקטינים ממשמורת האם למשמורתם שלהם", לוודא ולדאוג כי הקשר שיקוים בין הקטינים לאמם לא ימנע חידוש קשר בין הקטינים לבין האב, ולהמשיך ולעסוק בחידוש הקשר עם האב, ו"גם להודיע לי מתי כשיר יהיה האב לקבל את הקטינים למשמרתו".
השופט הורה בנוסף להורות על עיכוב יציאה מהארץ נגד הילדים, כנראה כדי למנוע מצב שהאם תנסה להימלט עמם
זמן הוא הבסיס להכל
למימד הזמן בניהול הליכים מסוג זה יש לתת משקל רב וחשיבות יתרה.
הייתי אף מציעה שינהגו בהליכים מסוג זה כאילו היה זה תיק חטיפת ילדים לחו"ל ע"פ אמנת האג, שבו מקציב בית המשפט זמן מועט לניהול ההליכים, מתוך הבנה כי לא ניתן לעקור ילד אשר התרגל לסביבתו, אף אם המעבר אליה נעשה בחטא.
לדעתי, מקרים של ניכור הורי וניתוק קשר הם בבחינת חטיפה לכל דבר ועניין, אף אם נעשית בגבולות הארץ.
ככל שבית המשפט יקבע ויאכוף סעדים באופן מידי, ניתן יהיה, אולי, לשקם את הקשר של הילד עם הורה האחר.
לעומת זאת, אם בית המשפט ינהל הליך "רגיל" וארוך, יכול שינתן פסק דין מצוין בסופו של יום, אולם את הקשר של הילד עם הורהו, לא ניתן יהיה לאחות.
התפתחות "תסמונת הניכור ההורי" היא תוצאה של טיפול לקוי והטיה מגדרית במקרים של הניתוק ההורי על-ידי מערכות הרווחה והמשפט.
זאת, למשל בשל מתן אמון בכל תלונת אישה בהליכי גירושים ואיתרוגה כמחויבת הגנה; וכן חוסר טיפול תקיף בתלונות-שווא ובעדויות שקר המוגשות לבתי המשפט למשפחה ולבתי הדין הרבניים, גם כאשר האם אינה ממלאת את ההחלטות השיפוטיות לקיום קשר.
למערכת המשפט העוסקת בדיני נפשות/משפחה יש היום מעט מאד כלים להתמודד עם מורכבויות המערכת האנושית שאותה היא דנה ואת גורלה היא חורצת.
הקמת מערכת חינוך מקיפה, טיפול מערכתי והשתת סנקציות על ההורה המנכר הם הדרך, לא ניתן לרפא "סרטן" באמצעות פלסטר"
עו"ד גלית צור מומחית לדיני משפחה
