בית המשפט העליון דן לאחרונה בתביעה שהוגשה לגבי מקרה אונס בשנת 1998. על פי כתב התביעה, התובעת ילידת 1983 התנדבה במד"א באותן שנים, כשהייתה כבת 15. נהג האמבולנס בו התנדה הסיע בסוף כל יום את המתנדבים חזרה לביתם. באחד הימים התובעת נשארה אחרונה עם הנהג באמבולנס, והוא ניצל את ההזדמנות, כיבה את האורות, נעל את הדלתות ואנס אותה.
לאחר מספר שבועות שיתפה הנערה את חברתה בסוד מעשה האונס, וזו סיפרה על כך לאימה של הנערה הנאנסת. האם פנתה למנהל תחנת מד"א, אך במקום לדווח על הנהג הוא הורה לנערה לנערה לחתום על הצהרה לפיה התלונה שקרית. בחלוף השנים, ובעקבות כתבה ששודרה בטלויזיה שחשפה הטרדות ותקיפות מיניות במד"א, החליטה הנערה להגיש תלונה במשטרה כנגד הנהג ומנהל התחנה. בהמשך הגישה גם תביעה כספית כנגד מד"א, הנהג ומנהל התחנה.
בכתב ההגנה הנהג הכחיש נמרצות את המעשים המיוחסים לו, ומד"א הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מאחר ועברו 18 שנה מאז האירוע.
מי הוא 'הפוגע'?
בית משפט השלום דחה את בקשת הסילוק על הסף של מד"א, מכיוון שבשלב מקדמי זה אין באפשרות בית המשפט להכריע בשאלת ההתיישנות, שאם יוכחו טענות התובעת, ייתכן כי יהיה מקום לראות במד"א כמעוולת ישירה. בית המשפט המחוזי החזיר את הבקשה לשלום, וקבע כי בהתאם להלכת פלונית בקשת סילוק על הסף אינה מצריכה בירור עובדתי.
בית משפט השלום קבע כי הלכת פלונית עוסקת בתביעה נגד רשויות שלא מנעו עבירה, בעוד שכאן מדובר על תביעה נגד תאגיד סטטוטורי בכובעו כמעסיק במשפט הפרטי. מד"א הגישו שוב בקשת רשות ערעור, והמחוזי דן בבקשה כבערעור ולבסוף דחה את טענותיה של מד"א וציין כי, "לא ניתן לשלול, על אתר, את האפשרות שהבירור העובדתי יוביל למסקנה שהמבקשת תיחשב כ-פוגע".
מד"א טענו כי קמה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי לצורך הבהרת גבולותיה של הלכת פלונית, וכי הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית אשר ההכרעה בה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. התובעת טענה כי מדובר בהחלטה דיונית, והלכה היא כי דחייה על הסף היא סעד קיצוני. התובעת הוסיפה כי בעוד הטענות בעניין פלונית נסבו על התנהגות רשלנית גרידא, בענייננו מדובר בהתנהגות אקטיבית, המסייעת לפוגעים במעשיהם, משתיקה תלונות הנערות ומטייחת את קולותיהן.
ביהמ"ש העליון מצא כי אכן מדובר בשאלה משפטית ועקרונית ולכן דנו בבקשה כבערעור. השאלה כמובן היא האם חל החריג להתיישנות הקבוע בסעיף 18א(א)(1) לחוק ההתיישנות, אשר דוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות עד למועד בו מלאו לקטין 28 שנים.
העליון דן בערעור בהרכב של שלושה שופטים – יצחק עמית, דפנה ברק-ארז ויעל וילנר.
השאלה המשפטית שנשאלה היא מי הוא "הפוגע", לאור פסיקת העליון בעניין 'פלונית', בו נקבע כי לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות גם ביחס לרשויות. השופט עמית קבע כי ההבחנה שעשה המחוזי בין רשויות המדינה לבין תאגיד היא אינה נכונה. "הרציונלים והנימוקים בגינם מצא בית המשפט בעניין פלונית כי אין להרחיב את פרשנות המונח "הפוגע" בסעיף 18א לחוק ההתיישנות, כוחם יפה לגבי כל מי שאינו "פוגע", בין אם מדובר במעסיק שהוא תאגיד סטטוטורי, בין אם מדובר בתאגיד פרטי או אדם פרטי".
נשאר בצריך עיון
במצב כזה ראוי שהערעור יתקבל, אלא שהתובעת הפנתה לדבריה של השופטת ברק-ארז בעניין פלונית, אז כתבה כי, "אני מבקשת להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במקרים מתאימים נכון יהיה להכיר בכך שהפוגע או המתעלל אינו רק מי שביצע את המעשים האלימים בקורבן אלא גם מי ששיתף עמו פעולה בידיעה ובמתכוון. במלים אחרות, ראוי לדעתי להותיר בצריך עיון את ההיקף המדויק של הגדרת המונח 'פוגע' לצורך סעיף 18א לחוק".
לאור דברים אלה טענו עורכי הדין של המשיבות לערעור (הנערה, קרוביה וחברת הביטוח) אנה שכטר, אייל שטרנברג, אריק איימצ'ט וע' שניצקי, כי ניתן לראות במד"א 'פוגע' לצורך ההתיישנות, זאת לאור הטענות הקשות שהוטחו כלפיה בכתב התביעה.
עיקרי הטענות הן כי מד"א לא יצרה סביבה בטוחה מהטרדות ותקיפות מיניות ולא טיפלה בתלונתה של המשיבה כיאות. כמו כן טענו כי קיימת תרבות אונס במד"א וכי היא עצמה את עיניה ונתנה יד חופשית לנהג, בכך שלא סיפקה סביבה המגינה על הנערות.
השופט השיב כי לצורך סילוק על הסף מחמת התיישנות, אין בית המשפט נדרש לסיכויי התביעה. עוד הוסיף השופט כי לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו, דברי ההסבר להצעת החוק, פרוטוקול דיוני הועדה והשיקולים שצוינו על ידי בית משפט בעניין פלונית – כל אלו מביאים למסקנה כי אין להחיל את הסדר הארכת תקופת ההתיישנות על צדדים אשר אינם נמנים על המעגל הפנימי של הפגיעה המינית ולכן הערעור התקבל.
