הרכב שופטי בית המשפט העליון בדעת רוב של המשנה לנשיאה בדימוס חנן מלצר והשופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית, קיבלו את בקשות רשות הערעור וקבעו כי לא ניתן לאסור אדם ב"מאסר חלף קנס", בגין אי תשלום קנס שבו חויב במסגרת גזר דינו, כשסכום הקנס שולם והופקד על ידו, אך נזקף והועבר לכיסוי הפיצוי שנפסק לטובת נפגע העבירה, או חלקו.
סעיף 71 לחוק העונשין, קובע כי בית משפט הדן אדם שהורשע לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו. החוק מסמיך את בית המשפט להטיל פיצויים לטובת נפגע העבירה. אחד מסעיפי החוק מורה כי כל סכום שיופקד, יועבר תחילה לנפגע העבירה כפיצויים, ורק לאחר שישולמו הפיצויים ייזקפו התשלומים – לטובת כיסוי חוב הקנס. כפועל יוצא משילובן של הוראות חוק אלה, נהגה פרשנות שגרסה כי אדם עלול להיכלא בגין אי תשלום קנס, אף אם העביר סכום העולה על שווי הקנס, במקרה שלחובתו עמדה גם חובת פיצויים שלא הושלמה. זאת, מבלי שקיימת הוראת חוק מפורשת המורה כי ניתן לאסור אדם, חלף תשלום פיצויים שהוטלו עליו.
ההבדל בין תשלום הקנס לפירעונו
בדעת הרוב, שחוות הדעת המרכזית בה נכתבה ע"י המשנה לנשיאה השופט מלצר, נקבע כי יש לאמץ פרשנות המבחינה בין תשלום הקנס, לבין פירעונו, ולמעשה בין שאלת הקדימות בזקיפת הסכומים ששולמו, לבין שאלת "הסרת האיום" של המאסר חלף הקנס. כך, במקרים שבהם אדם העביר לידי אוצר המדינה סכום הגבוה מסכום הקנס, אך נמוך מסכום הפיצוי שנפסק יש לראות בכך תשלום של הקנס המסיר את – איום המאסר מעל המורשע, וזאת גם כאשר הסכום ששולם נזקף והועבר לטובת חשבון הפיצויים שבהם עליו לשאת, על פי מה שנפסק לטובת נפגע העבירה, אפילו זה לא כיסה את כל סכום הפיצויים. מובן שבכך אין כדי לגרוע מיתר אמצעי האכיפה לגביית הקנס והפיצויים.
הפרשנות הנ"ל, כך נקבע, היא אפשרית מבחינה לשונית, ומיטבית מבחינה תכליתית. לגישת שופטי הרוב, לשונו של סעיף 71 א' לחוק, העוסק במאסר חלף קנס, מכילה הן את האפשרות שאדם ייכלא אם לא עמד בפועל בחיוב לפרוע את סכום הקנס, והן את האפשרות שכליאה תתאפשר רק מקום שהקנס לא שולם על ידו כלל. דעת הרוב קבעה כי הפרשנות השנייה, לפיה כליאה תתאפשר רק מקום שסכום בגובה הקנס לא שולם כלל, היא הפרשנות המגשימה באופן מיטבי את תכליות החקיקה.
התכלית העונשית
טעם הדבר נעוץ בכך שבקביעת גובה הקנס בית המשפט מתחשב ביכולותיו הכלכליות של המורשע, לטובת מילוי התכלית העונשית והתכלית האכיפתית שביסוד המאסר חלף הקנס. בקביעת גובה הפיצוי, לעומת זאת, בית המשפט לא מתחשב ביכולותיו הכלכליות של המורשע, אלא רואה לנגד עיניו רק את נזקו וסבלו של קורבן העבירה. במצב הדברים הקיים, שבו החייב נאלץ לשלם את מלוא גובה הפיצויים, שעשויים להיות גבוהים, וזאת לפני שיוכל לשלם את הקנס ובכך להסיר מעל ראשו את איום המאסר, קל לראות כיצד נלקחים "מפתחות הכלא" מידיו של המורשע דל האמצעים, שגם אם ירצה בכך לא יוכל להגיע לכדי תשלום הקנס. בכך, הופך למעשה עונשו של – המורשע מ "מאסר חלף קנס" ל "מאסר חלף פיצויים", או למאסר שאיננו בחירה, – אלא חובה.
עוד נקבע כי עיקרון החוקיות שבשיטתנו, וכללי הפרשנות המקובלים שבדין הפלילי לפיהם יש לפרש את החיקוק הפלילי, ככל שאינו ברור, לטובת הנאשם – תומכים גם הם בפרשנות המבחינה בין תשלום סכום הקנס לבין זקיפתו לטובת מי מה"נושים" אוצר המדינה, או נפגעי העבירה. משכך, נקבע כי אין לאסור אדם שהפקיד את סכום הקנס שהושת עליו לאוצר – המדינה, וזאת גם אם הסכום האמור נזקף לחשבון הפיצויים לנפגעי העבירה ומועבר לידיהם, וכי דין הערעורים להתקבל במובן זה שאין לכלוא את המערערים ושכמותם וטענה שלא שילמו את הקנס, ככל שהפקידו את סכום הקנס או סכום הגבוה ממנו וזה נזקף לטובת נפגעי העבירה שזכו בפיצויים, ומועבר להם.
___________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט חנן מלצר
___________________________________________________________
