בית המשפט המחוזי בבאר שבע דן השבוע בעתירה מנהלית שהגישה תושבת אוסטרליה כנגד המועצה הדתית וחברת קדישא באר שבע. את העתירה הגישה באמצעות עורך הדין שרון שגיא, ולטענתה היא ובעלה חיו כל חייהם באוסטרליה, עד שבשנת 2016 חלה במחלה ממארת, והגיע לארץ לקבלת טיפול רפואי.
בעת שהותו יחד עם אשתו בארץ, קיבל מעמד של אזרח, אך למרבה הצער נפטר ממחלתו ונקבר בבית העלמין בבאר שבע. רעייתו חזרה בהמשך לאוסטרליה, וכעת היא מבקשת להעביר את גופתו של בעלה לקבורה באוסטרליה, כדי שהיא, ילדיו ונכדיו יוכלו לפקוד את קברו.
רופא המחוז אישר את הוצאת הגופה והעברתה בתנאים שנקבעו על ידו, אך לעומת זאת חברת קדישא והמועצה הדתית סירבו לבקשה. השופטת שרה דברת כותבת בהחלטתה כי, "לא ברור מכוח מה נטלו לעצמם הסמכות לסרב לבקשה, שכן הכללים להוצאת הגופה מפורטים בתקנות בראיות העם, ואינם בסמכותם".
השופטת גם מתחה ביקורת על התנהלותם של המשיבים בעתירה (חברת קדישא והמועצה הדתית), שלא רק שסירבו לעניין אנושי "ראשון במעלה", אלא נטלו לעצמם את הסמכות לדבר בשמו של הנפטר, כאשר טענו כי מטרתו הייתה להיקבר כאן, נוכח גילו ומחלתו הסופנית.
"לאיש מאיתנו אין את היכולת לקרוא את צפונות ליבו של המנוח", כתבה השופטת והוסיפה כי, "נסיבות שהוצגו בפני ולא נסתרו, אינם תומכים בפרשנות הניתנת ע"י המשיבים. טענתה העיקרית של העותרת שלא נסתרה, שהמנוח הגיע אך ורק כדי לזכות בטיפול רפואי. התנהלות המנוח ורעייתו תומכים בכך. המנוח התגורר בבית קרובי משפחה בבאר-שבע ונסע לקבלת טיפולים רפואיים בבית חולים וולפסון, מרחק לא קצר שעשה אדם חולה. הכיצד ניתן לומר ולו בסבירות גבוהה שהמנוח הגיע כדי להיקבר בארץ, כאשר טוענת רעייתו, שהמטרה הייתה טיפול רפואי".
"צריך לסמוך על רב העיר"
נטען גם כי האלמנה הייתה בלוויה ושיתפה פעולה עם הקבורה, ואף אחד לא אילץ אותה לקבור את בעלה, ומאחר והגופים האלו פועלים על פי ההלכה כפי שזו נקבעת על ידי רב העיר, אין מקום להעברת הגופה. רב העיר יהודה דרעי, הגיע לדיון לומר את דברו. הרב טען בפני השופטת שמדובר בהלכות ברורות שנפסקו בתלמוד וברמב"ם, ופסקי הדין מצויים בחרת קדישא. אך השופטת לא התרשמה, מאחר ולדבריה לא זכתה לראות הלכות אלה והן לא הובאו בפניה. כשהבהירה לרב שמאחר ויש עתירה, יש לפרוש את מלוא הנימוקים בפני ביהמ"ש, נענתה, "אני אומר שצריך לסמוך על רב העיר כשהוא נותן את ההחלטה שלו".
בתום הדיון פנתה השופטת לרב על מנת למצוא בעיה אנושית, אך הרב השיב בשלילה ושב והבהיר שהעברת הגופה תהא פגיעה בכבוד המת, וההסכמה להעברה תהווה תקדים למשפחות אחרות לבקשת העברת הנפטרים לקבורה בחו"ל. על כך ענתה השופטת כי, "המשיבים טוענים לכבוד המת. כבוד המת לא יפגע אם יועבר לקבורה באוסטרליה, כן יפגע כבוד האדם של האלמנה וילדיו של המנוח, אם לא יותר להעביר גופתו, שתהיה בקרבת מקום אליהם".
הטענה שהמנוח הגיע לארץ כדי למות ולהיקבר בה לא הוכחה, לדברי השופטת, שכן טענת האלמנה שהגיעו לטיפול רפואי, לא נסתרה. השופטת מדגישה כי השמירה על כבוד המת אינה נתונה בידיהם של חברת קדישא והמועצה הדתית, אלא גם למשפחת המנוח יש זכות עמידה והשמירה על כבודו. "אתם המשיבים אל תנחשו את רצוני לפי רצונכם. רצוני הוא רצון משפחתי, וגם אני במותי, רוצה להיות עמם ובקרבתם".
כפי שפתחה את ההחלטה, הזכירה השופטת כי חברת קדישא והמועצה הדתית לא הבהירו מכוח מה קמה להם הסמכות לעכב את העברת הגופה. הסמכות הבלעדית נתונה למשרד הבריאות, כאשר רופא המחוז מאשר זאת, מה שקרה בעניינינו כאמור. לכן העתירה התקבלה והמשיבים חויבו לשלם לבת הזוג 20,000 ש"ח.
