שופט בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, ארז שני, הורה לאישה את בעלה לשעבר ואביו בסך 40 אלף שקלים כל אחד, זאת לאחר שנטען נגדה כי פתחה ב"מסע רדיפה", ובין השאר טענה כי השניים פגעו מינית בילדיה הקטינים. השופט שני הורה לה גם לשלם הוצאות בסך 50 אלף שקלים. "לא רק שאדם סביר ונבון לא היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת, לרבות שתילת גרסה בפי קטינים – גרסה ההולכת ונעשית קשה יותר ויותר מפעם לפעם, אלא שאפילו אדם הגון לא היה נוהג כך", כתב השופט בפסק הדין.
עוד בענייני משפחה:
בליבת התובענה, טענת האב ולפיה יצאה האם למסע דורסנות ופוגענות בו ובין השאר, בלא כל צידוק, סבירות או התנהגות ראויה, טפלה על הסב כי הוא בבחינת מי שפגע מינית בקטינים, בן ובת תאומים. לטענת האב מיד עם תחילת הליכי הגירושין, לאחר חיים משותפים של חודשים פצחה הנתבעת ב"מסע רדיפות" בלתי פוסק וחסר מעצורים.
פגיעה בשם הטוב
בין השאר הוא הואשם לשווא בניסיון דריסה, המטפלת הפיליפינית הואשמה בהכאת הקטינים, אחות התובע הואשמה בהכאת הקטינים, האב הואשם על-ידי האם במסוכנות, הסב הואשם בפגיעה מינית והכל אגב חתירה מתמדת לפגיעה באב. ההליכים עירבו את בית המשפט, בית הדין הרבני, שירותי הרווחה, משטרת ישראל, בית החולים (חדר 4), רופאת הילדים וכו' וראשיתם ברצון למנוע קשר בין האב לבין ילדיו וסופם בפגיעה לשמה באב ובסב.
בתביעה נטען כי הנתבעת בדתה מידע, יצרה מניפולציות כדי לייצר ראיות וכך פגעה בשם הטוב של התובעים, רמסה כבודם, ביצעה במתכוון הסתה בציבור והשרישה שקר מסולף כלפי הילדים.
מנגד טענה הנתבעת כי התובענה לא הוכיחה נזק כספי, לא הפרת חובת זהירות, לא קיום חובת זהירות, לא נקיטת לשון הרע, גם פרסום לא היה במובנו שבדין. זאת מאחר והיא פעלה כמצופה וכאדם סביר, עת שמעה מילדיה על פגיעה מינית בהם, ומכאן גם שבפעולותיה יש הגנה שבדין וכן הנתבעת שיתפה בתחושותיה שתי חברות, את אחותה, מכרים, משטרת ישראל, גננת ועוזרת, סייעת ילדים, גורמי טיפול, בית המשפט ובית הדין. כל אלה אינם בגדר פרסום לשון הרע, לאור תוכן הדברים, שלא לדבר בעובדה שמדובר בפרסום מותר, הוא בבחינת "אמת" ובכל מקרה נאמרו הדברים בתום לב.
"מסע רדיפה"
השופט שני ציין בפסק הדין כי ניהול "מסע רדיפה" כנגד אדם או חבר בני אדם, בלא חוש מידה ובלא סבירות על ריבוי תחומים (אשמת אלימות, אשמת הזנחה ופגיעה מינית), הוא מעשה שאינו כדין ואין בו את מידת תום הלב הדרושה לצורך קבלת זכויות משפטיות.
"מעשי הנתבעת", פירט השופט, "בניסיון לייחס לסב עבירה פלילית גם לאחר שלא נמצא לדבר בסיס והעניין הסתיים בחוסר אשמה, תוך ניסיון לייחס לסב מעשים שיש לו לגביהם טענת אליבי – אלו כבר נכנסים לתחום עוולת הנגישה. לתחומה של עוולת הרשלנות נכנסת הנתבעת בוודאות. לא רק שאדם סביר ונבון לא היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת, לרבות שתילת גרסה בפי קטינים – גרסה ההולכת ונעשית קשה יותר ויותר מפעם לפעם, אלא שאפילו אדם הגון לא היה נוהג כך".
עוד נכתב בפסק הדין: "מדיניות משפטית ראויה מבקשת להתנער מכל ניסיון לאמירות כוזבות ובוודאי פעולה של ממש לבידוי ראיות, או שיבוש הליכי חקירה ומשפט, קל וחומר שקטני קטינים הופכים חומר ביד היוצר… יש כאן הפרה בוטה מצד הנתבעת של מה שכונה בפסיקה "החוזה המשפחתי" וחובת ההגינות הנובעת ממנו. אם נהא כנים, נראה כי אין מדובר ברשלנות סתם, גם לא בפזיזות אגב 'עצימת עין' לתוצאה. מדובר בכוונה רעה כפשוטה".
