שופט בית משפט לענייני משפחה, ארז שני, קיבל תובענה של שתי אחיות לקיום צוואה של אמם לה התנגדו ילדיו של אחיהן שנפטר, לאחר שהשופט דחה את טענתם כי מדובר היה בהשפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד התובעות.
השופט שני גם חייב אותם ב-5,000 שקלים הוצאות. "אין זה מתפקידו של בית המשפט לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר".
עוד בדיני משפחה:
המנוחה נפטרה לפני 4 שנים בהיותה כבת כ-87 שנים, במותה היתה אלמנה ואם לשתי בנות, לאחר שבנה, הלך לעולמו מספר שנים קודם לכם. בנותיה של המנוחה ביקשו לקיים את צוואת המנוחה, ואילו 3 מנכדיה של המנוחה, הם ילדי בנה אשר נפטר, התנגדו לקיום צוואתה.
טענת המתנגדים לצוואה נסובו על אי כשירותה של המנוחה לצוות, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד התובעות, מעורבותן של התובעות בעשיית צוואת המנוחה ופגיעה ברצונה. המתנגדים טענו כי למנוחה היה קשר טוב עם בנה, אביהם, לא היתה לה כל סיבה הגיונית לפגוע בו וביוצאי חלציו ולא סביר כי המנוחה נישלה את אביהם מרצונה החופשי. מאידך, טענו המבקשות כי הנתק שנמשך שנים בין המנוחה לנכדיה, למעט פעמים ספורות, גרם למנוחה כאב עצום.
ירושה על פי דין
השופט שני שדחה את ההתנגדות ציין בהחלטתו כי לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת /.
יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד ובכך בא לכדי ביטויו עיקרון חוקתי מרכזי שלפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו. ברצותו – עושה צוואה, ברצותו – נמנע מלעשות צוואה, ברצותו – משנה צוואה שעשה או מבטלה, ברצותו – משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול.
"בבואו של בית המשפט לבחון צוואה", כתב השופט שני, "אין הוא מחליף את היגיון המצווה ורצונותיו ברצונותיו או בדעותיו שלו. כבוד השופט א. מצא מפנה למבחן הגיונה של הצוואה. על פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה".
כשרות הצוואה
על פי ההחלטה, השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו. "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית.
תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה. מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה", כתב השופט שני.
לדברי השופט שני, עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה, "כופה" את קבלת רצונו כמו שהוא מבלי לעשות מקצה שיפורים או למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה ואין להחליף את רצונו ברצון צד המתנגד לקיום רצונו זה.
לא משפט מוסרי
"כאשר נדרש בית המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה", כך לפי השופט, "אין זה מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר".
עוד הוסיף: "נסיבות מקרה זה, בו לא עלה בידי המתנגדים להוכיח כי היעדר הקשר עם סבתם נגרם שלא בעטיים, אין בו כדי להוביל למסקנה כי צוואת המנוחה אינה תולדה של התנהגות ארוכת שנים. המנוחה, עוד בחייה עזרה לבנה ברכישת חלק מדירתו, דירה, אשר בסופו של יום, ירשו המתנגדים בשלמות.
במובן מסויים, המנוחה הורישה למתנגדים מעיזבונה באמצעות מימונה את דירת אביהם המנוח. המנוחה ערכה צוואתה לאחר פטירתו של בנה".
לפי ההחלטה, הגם שהמנוחה לא הורישה דבר לנכדיה האחרים, ויכולה היתה לעשות זאת לנכדיה מבנה, "הרי שלאור הנתק או הקשר המאוד רופף בינה לבין הנכדים, בחרה שלא להוריש להם דבר. אין משמע הדבר כי המנוחה לא אהבה את בנה היחיד או כי נישלה אותו מצוואתה שלא מרצונה שלה.
ושוב אומר, 'נישולו' של האב המנוח מן הצוואה לאחר פטירתו, אין בו כדי ללמד על נישולו של האב מעיזבון המנוחה, שעה שהמנוחה שינתה את צוואתה לאחר פטירתו, כל שכן על נישולם של המתנגדים".
לצפייה ודירוג כבוד השופט ארז שני
