שופטת בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, איריס אילוטוביץ'-סגל, דחתה תביעה לתיקון צו ירושה להסרת יורשים שלא לקחו חלק בהליך משפטי שלישי שנגע לירושה. השופטת שחייבה את התובעים בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקלים קבעה כי לא מצאה כי אי נטילת חלק בניהול הליך משפטי משולה "להפקרות" או "להסתלקות" מירושה לה זכאי זוכה על פי הדין.
המדובר במנוחה שנפטרה לפני 14 שנים והותירה אחריה בן זוג, עמו התגוררה במהלך השנים האחרונות לחייה. התובעות והנתבעים הם אחייניה של המנוחה מארבעת אחיה ואחיותיה. לטענת התובעות, הנתבעים "הפקירו" את זכותם לרשת את המנוחה, בכך שלא נטלו חלק במאבק המשפטי אשר התנהל כנגד מר כ'. רק הודות למאבק המשפטי אשר ניהלו התובעות נותר הרכוש בעיזבונה של המנוחה. עוד הוסיפו התובעות כי התנהלות זו של הנתבעים מלמדת על "הסתלקותם" מחלקם בעיזבון המנוחה ומדובר ב"זעקת ההגינות", מאחר ולטענת התובעות, הצדק והיושר, אינם יכולים לסבול מצב שבו הנתבעים יזכו מן ההפקר וייהנו מזכויות בעיזבון עליו וויתרו.
חוסר תום לב
מנגד, טענו הנתבעים כי תובענה זו הוגשה שלא בתום לב, ולנוכח סירוב הנתבעים להיכנע לדרישותיהן הסחטניות של התובעות, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המשא ומתן לחלוקת העיזבון אשר בסופו של יום לא הבשיל לכדי הסכם.
לטענתם, למן מועד פטירתה של המנוחה, סירבו התובעות לקדם את הבקשה לרישום צו הירושה בטאבו, והסדרת רישום נכסי המקרקעין ואופן חלוקת העיזבון בין הצדדים. כך גם במשך השנים, התובעות לא נקטו בכל פעולה משפטית לצורך תיקון צו הירושה. וכן התובעות הן שהחליטו למחוק את התנגדותן לבקשת אחת הנתבעות להוצאת צו ירושה אחר המנוחה.
בעקבות כך, ניתן לבסוף פסק דין הקובע את זהות יורשי המנוחה על פי דין.
בנסיבות אלה, מנועות התובעות כעת, מלהעלות טענותיהן בעניין בשנית מכוח דיני ההשתק. עוד נטען כי לו חפצה המנוחה להוריש את כלל עיזבונה לתובעות אזי, הייתה עושה צוואה ומורישה את עיזבונה בהתאם.
משעה שלא עשתה כן, הרי שיורשיה הם היורשים על פי דין, לרבות הנתבעים.
ללא הפקרות
השופטת אילוטוביץ'-סגל, שדחתה את התביעה, ציינה כי לא מצאה תימוכין בדין לטענה התובעות בנוגע להפקרת הירושה. טענה זו של התובעות אינה מתכתבת עם הדין הקיים.
"אדם אינו יכול להפקיר את זכותו לרשת ואינו יכול לזנוח אותה", כתבה בפסק הדין. "הרי בדיוק על מהותה של פעולה זו – נסב ההליך שלפניי – על האופן שבו ניתן לוותר על הזכות לרשת, קרי, באמצעות הסתלקותו של היורש מזכותו בעיזבון. אדם צריך לדעת, כי הוא מבצע פעולה של הסתלקות מירושה. הסתלקות מירושה היא אקט רצוני ואישי. בשל טיבה וטבעה של פעולה זו ולנוכח חשיבותה ורגישותה, קבע המחוקק תנאים ברורים לשם התקיימותה, דרישת הכתב והתצהיר. זה הכלל. אכן לכל כלל יש חריג. לא מצאתי, כי במקרה שלפניי קם החריג לכלל זה כפי שנדון בפסיקה".
השופטת הוסיפה: "בחינת אופן התנהלותן של התובעות, מצביעה כי דווקא הן היו אלה אשר "זנחו" את טענותיהן בעניין אופן חלוקת העיזבון, והשלימו עם פסק הדין אשר ניתן ביום באפריל 2017, שקבע את זהות יורשי המנוחה על פי הדין. במשך כשלוש שנים, ביצעו התובעות פעולות משפטיות הן במסגרת ניהול התיק והן במסגרת הליך ניהול העיזבון תוך שנמנעו מלהזכיר דבר בנוגע לטענותיהן המונחות עתה לפתחי. מה גם שלנוכח הדין החל, לא מצאתי בטענות התובעות כל ממש. מובנת לי התחושה הסובייקטיבית של התובענות, כי רק הודות לפועלן נותר רכוש בעיזבונה של המנוחה. עם זאת, דרך המלך היתה, להגיש תובענה מתאימה בנוגע להשבת הכספים והמשאבים אשר השקיעו בניהול התובענות, ולא ללכת בדרך של הגשת התובענה שלפניי".
