בשנת 2001, כאשר היתה בת 8, נפלה התובעת מאופנים והובאה למרפאת שטראוס בירושלים השייכת לשירותי בריאות כללית.
התובעת טופלה באמצעות תפרים בסנטר ושוחררה לביתה. מספר ימים לאחר מכן הגיעה למרפאת שורש וטופלה בשן קדמית שנחבלה.
שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות בדיקה אורתודנטית, נשלחה התובעת לצילום, שם התגלה כי היא סובלת משבר בצוואר מפרק הלסת שאירע כמה שנים לפני.
בעקבות זאת עברה שני ניתוחים שהאחרון ביניהם נערך ב-2014.
בדיון טען בא כוחה כי יש לאמץ את חוות דעת מומחה התובעת כי מדובר בנכות רפואית צמיתה של 10%, וכי לדעתו יש לקבוע נכות תפקודית של 15% על בסיס השכר הממוצע במשק, מאחר שמדובר בבחורה צעירה שהרשלנות גרמה לה לצלקות משמעותיות.
מנגד טענה באת כוחה של שירותי בריאות כללית כי הצלקות אינן משמעותיות וודאי שלא תפקודיות, כיוון שנמצאות במקום נסתר ולא בולט.
בנוסף נטען כי חלק מהליקויים שאירעו לתובעת הם מהאירוע עצמו ולא מהרשלנות רפואית הנטענת. כללית אף הגישו הודעת צד ג' נגד הוריה של התובעת בטענה לאשם תורם, בכך שלא הפנו את ביתם לטיפול.
מעניין לראות בפסק הדין דווקא את חוות דעתו של מומחה הנתבעת, עליה כתבה השופטת קרן מילר: "למזלה של התובעת, המומחה מטעם הנתבעת השלים בהגינותו הרבה את מלאכתה של התביעה בחקירתו הנגדית. ב"כ התובעת טען אמנם כי יש לפסול את חוות דעתו של ד"ר דורי מאחר שהוא עובד של הנתבעת, אך קבלת טענה זו נראה שהיתה מביאה לדחיית התביעה בהעדר הוכחת אחריות הנתבעת. מעבר לכך גם לגופה לא מצאתי לקבל את הטענה בנסיבות המקרה, שכן ניכר היה שעדותו של ד"ר דורי היתה הגונה, מקצועית ואמינה תוך שהמומחה מתייחס גם לנקודות שאינן נוחות לנתבעת כלל".
בסיכומו של דבר קבעה השופטת כי הייתה התרשלות ופסקה כי על כללית לשלם לצעירה 48,000 ש"ח, אך יחד עם זאת הוסיפה כי לא מתקיימת נכות תפקודית, וכן דחתה את הודעת צד ג' כלפי הוריה של התובעת.
