התיק נדון בבית משפט השלום בקריות, בפני השופט מוחמד עלי. את התביעה הגיש מאבטח שעבד בחברת מודיעין אזרחי שהעסיקה את המאבטח, וכן את חברת רוי, העוסקת בהכשרת מאבטחים. התובע נשלח על ידי מודיעין אזרחי להשתתף בקורס שנוהל על ידי חברת רוי. הקורס כלל בעיקר אימוני קרב מגע, ובאימון המסכם לקראת סיום הקורס, התחלקו המשתתפים לצמדים שנאבקים אחד מול השני.
התובע שלח בעיטה לכיוון המותן של יריבו, מה שגרם לפגיעה בברך – קרע במניסקוס. עקב הפגיעה נזקק התובע לטיפול ונקבעה לו נכות צמיתה.
לטענת הנתבעות, התובע כשל בהוכחת עצם התאונה, וטענו כי גם אם יוכח אירוע התאונה אין להטיל עליהן אחריות נזיקית, משום שאירעה במהלך אימון שגרתי, והסיכון שנזק כזה יקרה הוא בגדר הסיכונים הסבירים שלא ניתן להטיל בגינם חובת זהירות קונקרטית.
"מכה שלא קשורה לשום תורת לחימה"
בחלקו הראשון של פסק הדין מתייחס השופט לשאלה האם הוכח אירוע התאונה. השופט קבע כי הוא התרשם לחיוב מעדותו של התובע וממהימנות הגרס שמסר: "האימון עצמו הספציפי היה אימון מסכם, אתה בא להוכיח את עצמך שאתה כשיר להיות מאבטח. מטבע הדברים אתה נכנס בסוג של אטרף, רוח לחימה. האימון התבצע ובאחד התרגילים, הייתי בן זוג של פלוני, שהמדריך חילק, נלחמנו, נתתי מכה מקצועית לפי כל הנהלים, נתתי לו בעיטה לאזור המותן, מכה לפי הנחיות והוראות בטיחות, אותו בן אדם, מרוב האטרף החליט על דעת עצמו לתפוס אותי ברגל ולסובב לי את הברך, מכה שלא קשורה לשום תורת לחימה, קרע לי את הרצועות. לאחר מכן ישבתי בצד ולפי מה שזכור לי הם המשיכו את האימון. זה מה שקרה".
עדותו של התובע נתמכה בעדות משתתף נוסף בקורס שפירט כיצד במהלך האימון נעמדו כל החניכים במעגל, כאשר בכל פעם זוג אחר נכנס לתוך המעגל לדו-קרב. הוא ציין כי כאשר התובע ניהל את הקרב מול "יריבו", תפס האחרון את רגלו, אותה הרים התובע לכיוונו, סובב את רגלו והפיל אותו, וכל זאת מבלי שהמדריך, שנכח בסמוך, התערב. הוא ציין כי התובע נפל ונאנח מכאבים.
הנתבעות ניסו לטעון כי קיימות סתירות בגרסתו של התובע, אך השופט קבע כי אין הן אינן בליבתה של הגרסה, כך למשל לגבי השאלה איזה פעולות בדיוק בוצעו לאחר הפגיעה כגון בנושא חבישת הרגל, או האם התובע ויתר המשתתפים המשיכו באימון. "מדובר בניואנסים קלים שניתן ליחסם לחלוף הזמן מאז התאונה ולתעתועי הזיכרון", קבע השופט, וסיכם כי המסקנה היא שיש לקבל את גרסת התובע לגבי עצם אירוע התאונה.
מכאן עבר השופט לדון באחריות הנתבעות לתאונה. השופט קבע כי קיימת חובת זהירות, כיוון שמדובר בפעילות הקשורה לעבודתו של המאבטח, "השתתפותו של התובע בקורס אינה פעילות וולונטרית שהתובע בחר להשתתף בה להנאתו, ואינה פעילות "ספורט" כפי שהנתבעות מדגישות בסיכומיהן, אלא שמדובר בפעילות שקשורה קשר בל ינותק לעבודתו, בוצעה במסגרת העבודה ולצרכיו של המעסיק".
"רוצה אימון? יהיו פצועים"
בשאלה האם הנתבעות הפרו את אותה חובה, טענו הנתבעות כי מדובר באימון פיזי בו טבועה הפעלת כוח, אשר מעצם טיבו כרוך בסיכונים שלא תמיד ניתן למנוע. השופט קבע כי אין לקבל את הטענה הזו, מכיוון שדווקא העובדה כי מדובר בפעילות מסוכנת, היא מצריכה את הנתבעות להקפיד על הוראות בטיחות שימנעו כמה שניתן פגיעות במהלך האימון. לדברי השופט היה על חברת רוי להקפיד על הדרכת המשתתפים בתרגיל לגבי גבולות המותר והאסור, בייחוד בפעילות שמדמה דו קרב אמיתי.
השופט הפנה לעדותו של מנכ"ל החברה, שבעצם טען שאין הוראות להימנע מלפעול בצורה אגרסיבית כלפי היריב, כדי לדמות כמה שניתן קרב אמיתי: יש בעיה, כי זה מה שהוא נדרש לעשות באמת. שאני בא לאמן שני אנשים, שלא שונאים, אני כן צריך לדחוף אותם לשם, למה, כי אני צריך לתת להם את ההתרחשות הכי קרובה ואז אני כן דוחף אותו להפעיל אלימות על החבר שלו ויש לו התנגדות ברורה להפעיל, כי זה חבר שלו. באימון הזה זאת הבעיה. אני נתקל בבעיות האלה כל יום. לפני שבועיים-שלושה זומנתי לאחד הלקוחות בנמל חיפה והוא אמר שהוא לא רוצה פצועים, אמרתי לו שאם הוא רוצה אימון, יהיו פצועים".
לדעת השופט גישה זו אינה ממלאת אחר סטנדרט הזהירות הראוי בהקשר דיני הנזיקין, והסטייה היא בשני מישורים – האחד, חובת הזהירות כלפי התובע ויתר המשתתפים מחייבת את חברת רוי ליתן הוראות ברורות לגבי מצבים מסוכנים שהמשתתפים עלולים להיתקל בהם. הרובד השני נוגע לכך שבפני התובע לא הובא המידע, לפיו לא ניתנות למשתתפים הנחיות לגבי גבולות האסור, וכי קיימת צפייה מהמשתתפים לנהוג ללא רסן כאילו היו בקרב אמיתי. "לו הובא מידע זה לפני התובע לפני תחילת הקורס, היה התובע יכול לבחור בין השתתפות בקורס עם כל הכרוך בכך, לבין ויתור על השתתפותו".
השופט ציין כי קיים אשם תורם לתובע, כיוון שלא התעניין כלל לגבי קיומן של הנחיות מקצועיות לגבי הקורס שעבר. השופט הוסיף כי עולם האבטחה וקרבות המגע אינו זר לתובע, מאחר ובצבא שירת ביחידה קרבית, ולכן קבע אשם תורם בגובה 15%.
לא חקרו את המומחה
בהמשך פנה השופט לשאלת גובה הנזק, וגובה הפיצוי הנכון לתובע – גבר בן 31, נשוי, שהיה בן 25 בעת התאונה. חוות הדעת שצירף התובע מצאה כי יש לו נכות רפואית בשיעור של 35.2%. חוות דעת מומחה בית המשפט מצא קשר סיבתי ברור בין התאונה לבין מצבו הרפואי בעת הבדיקה, וכי התובע סובל מנכות לצמיתות בשיעור של 10%. הצדדים לא חקרו את המומחה בבית המשפט ולכן השופט קיבל את חוות דעתו במלואה.
לגבי גובה הפיצוי קבע השופט כי מגיע לתובע סך כולל של 316,236 ש"ח, ממנו יש לנכות אשם תורם בגובה 15%, ולפיכך יפוצה התובע בסכום של 239,951 ש"ח.
