שופט בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, ארז שני, הורה לגבר לשלם 200 אלף שקלים עבור הידועה בציבור שלו לשעבר, אישה בשנות השמונים לחייה, אשר לטענתה במשך כל תקופת הזוגיות שלהם יחסים במשך חמש שנים, הוא כילה את רוב כספה.
השופט שני שדחה את בקשת התובעת למזונות משקמים, הורה לגבר לשלם 30 אלף שקלים הוצאות משפט.
- ידועים בציבור – כדאי שתקראו
- האב הצהיר כי עובד שעתיים ביום ומעוניין לשלם מזונות מינימליים – מה קבע ביהמ”ש?
המדובר בתביעה שהגישה אישה בשנות השמונים לחייה, אשר לשיטתה פגשה לפני כשבע שנים גבר צעיר ממנה בכחמש שנים, נפרדה ממנו, ואגב יחסיהם הוציאה היא סך השווה, לשיטתה, לשווי דירה. התביעה שהגישה הינה למזונות "משקמים" עבור "ידועה בציבור" והאחרת נוסחה כתובענה "הצהרתית", כספית בסך 453 אלף שקלים, סכומים אשר "הלוותה" התובעת לנתבע.
לטענת התובעת אין ליתן שום אמון בנתבע לאחר שנתפס באי אמירת אמת, הם היו חמש שנים ידועים בציבור, כאשר התובעת מימנה לבדה את החיים המשותפים, שהיו חיי פאר ופזרנות. הנתבע גרם לתובעת להלוות לו כספים ולשלם עליו סכומי כסף עצומים, החל משנת 2016 והוא הודה כי סך 800 אלף שקלים היו לתובעת ב- 2016, ובתחילת 2018, עת נפרדו הצדדים, התכלה הממון.
עוד נטען, כי בשלהי 2017 מכרה התובעת דירה וגם דמיה התכלו כאשר הנתבע הבטיח בתמורה כי מחצית זכויות בעלות בדירות יירשמו על שם התובעת וכן כי ישיב לתובעת כספיה והוא אפילו גבה את דמי השכירות מדירת התובעת לדבריה הוא סירב לחתום על הסכם ממון, על-מנת להכשיר הגזל ועל שמו מספר נכסי מקרקעין, הכנסות בסך של 35 אלף שקלים בחודש משכירות וכן רכוש רב ולתובעת קצבת מל"ל בלבד והוצאותיה כ-12אלף שקלים לחודש.
מנגד, טען הנתבע כי יחסי הצדדים לא היו אלא ידידות שטחית ולא היו הם ידועים בציבור מאחר ובין אנשים בני 78 ו-71 אין היתכנות של קשר זוגי.
ההיכרות נמשכה שלוש שנים בלבד, משנת 2015 ועד שנת 2018 ובית המשפט לא צריך להתערב ביחסים רומנטיים. עוד טען הגבר כי התובעת עשתה הכל בהסכמה ואין לה להלין אלא על עצמה ולא הוכחה עשיית עושר ולא במשפט, שכן נכסי הנתבע לא גדלו ופעל הוא על פי דין והסעד הנדרש כולו אינו אלא סעד היפותטי וערטילאי, ללא דרישת סעד אופרטיבי, כאשר ברור שהנתבע סירב להיקשר בהסכם ממון, ברור שהתובעת ידעה מה לעשות, אך לא עשתה דבר.
השופט שני קיבל חלקית את תביעת האשה. בפסק הדין ציין כי "כאשר אובדים סכומים משמעותיים עד כדי התפרקות התובעת מנכסיה והכספים בבחינת 'שסתום' כמעט חד כיווני זורם מן התובעת לנתבע והנתבע אינו מזהיר את התובעת כי הוא אינו רואה את יחסי הצדדים כמכילים חבות כלשהי מצדו, אין המצב כולל תום לב ומכאן נלמדים כוונה רעה".
"כאשר נחצה גבול ההגינות", הוסיף השופט, "והיקף ה'מתנות' שמקבל צד ציני ליחסים הופך משמעותי, מופרת חובת תום הלב וההגינות. מגיע מקום בו הכמות הופכת לאיכות, לאמור, כי נחה דעתי ולפיה מימנה התובעת סך משמעותי להנאות הנתבע. סבור אני כי עצם חיובו של הנתבע נובע משלושה מקורות מקבילים: עשיית עושר ולא במשפט, הפרת החוזה המשפחתי ועוולת הרשלנות. רשלנות היא כמובן התנהגות שאדם סביר ונבון לא היה נוהג בה ובכאן, אדם הוגן לא היה מניח לחברו לילך שולל בדבר טיב היחסים ולהשקיע בו לעת זקנה מאות אלפים. אם תרצה תאמר, שהשנים הראשונות מכתיבות נורמה ולפיה אדם זהיר ונבון (גם אם קשיש הוא) לא היה נוטל בצורה מוגזמת מכספי קשיש ממנו ומניחו 'לפזר' עליו מכספו ללא אבחנה".
יחד עם זאת התייחס השופט שני לאחריותה של האישה לכספה וכתב: "צריך היה הנתבע לצפות כי יכול והתנהגותו תציג את התובעת ה'מסונוורת' ככלי ריק לעת סוף היחסים. אלא מאי, שאם 'גלשנו' לתחום דיני נזיקין, נכנסנו גם למושג של "אשם תורם" וכפי שתיארנו, התנהגות התובעת גבלה ב'עצימת עיניים', רמיה עצמית לנוכח העובדות והאזהרות שקיבלה מבני משפחתה וכן חוסר זהירות של ממש".
