שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון גונן, הורתה, בהחלטה חריגה ותקדימית, לרשות האוכלוסין וההגירה להעניק אזרחות לאשתו של נכה צה"ל, לאחר שבמשך 10 שנים עברו בני הזוג תלאות על ידי המדינה. בפסק דין ארוך נוקב ונוטף ביקורת פסקה השופטת כי הרשות התנהלה באופן לא ראוי. "במקרה הטוב", כתבה השופטת בפסק דין עמוס ביקורת, "מדובר כאן בבירוקרטיה במריעה ובמקרה הרע, סחבת מכוונת. בשני המקרים מדובר בהפרה בוטה הן של חובת הרשות להתבסס על תשתית עובדתית הולמת, הן של חובת ההגינות של הרשות. ראוי וסמלי הוא כי ביום הזיכרון יזכה המערער כי מדינת ישראל תיזכר בו ובקרבן שהקריב למענה, ויום העצמאות של מדינת ישראל, יהיה היום בו תזכה מרינה להסדרת מעמדה בישראל".
השופטת מתחה ביקורת חריפה על התנהלות הרשות בכל הנוגע לקבלת מעמד של בני זוג זרים של אזרחים ישראלים.
על פי התביעה, דוד שילנסקי נלחם במלחמת יום הכיפורים ונפצע קשה בין השאר בראשו, והוא נושא את הפציעה עד היום ומוכר כנכה צה"ל. המערער נישא, לפני עשר שנים, למרינה דוידיוק, המערערת, ומאז הם חיים יחד, אלא שהמדינה, אותה מדינה למענה לחם המערער ונפצע קשה, ממאנת, במהלך עשר שנים להכיר במרינה כאשתו, וליתן לה מעמד בישראל.
בפתח פסק הדין קבעה השופטת, תוך שהיא מפנה לתפילת "יזכור", כי הפסיקה חזרה והדגישה את החוב שחייבת החברה בישראל לנכי צה"ל וקבעה כי: "לטעמי, כאשר מדובר בנכי צה"ל, יש לזכור את הקרבתם וקורבנם, בכל פנייה שלהם לרשות מרשויות המדינה. יש לזכור, כי החברה הישראלית חבה חוב עצום לאלו שנפגעו בקרב למען בטחונה".
"אנו, כחברה", כתבה השופטת, "צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להקל על נכי צה"ל ככל הניתן, בוודאי, בכל פנייה שלהם לרשויות, לכל הרשויות. במקרה שלפניי, רשות האוכלוסין וההגירה לא רק שלא הקלה על המערער, אלא הקשתה עליו שלא לצורך. פסק דין זה בא להזכיר, בראש ובראשונה למדינה כי מי שלחם למענה זכאי לקבל את כל הסיוע לו הוא נדרש, ובוודאי שאין להקשות עליו כשהוא מבקש לממש את זכויותיו כאזרח, זכותו הבסיסית ביותר להינשא לאישה בה בחר, ולחיות לצידה בישראל כבעלת מעמד קבע".
על פי השופטת, רשות האוכלוסין וההגירה פוסלת בני זוג זרים מקבלת מעמד בטוענות של אי כנות הקשר, כאשר היא מבססת את אי כנות הקשר על הנחות בדבר "זוגיות נורמטיבית", הכוללת ניהול חשבון בנק משותף, שינה ביחד ופרמטרים נוספים.
"יש להבהיר לרשות האוכלוסין וההגירה", נכתב עוד, "כי הזכות לחיי משפחה כוללת זוגיות על גווניה ופניה הרבים והשונים, לרבות בני זוג המעדיפים לישון בנפרד, ולנהל חשבונות בנק בנפרד. על הרשות לבחון את כנות הקשר, אולם לא ניתן לקבוע הנחות יסוד, המבוססות על תפיסת זוגיות צרה, וכאשר אלו אינן מתקיימות, לשלול את כנות הקשר. בוודאי כך כשמדובר בזכות יסוד בסיסית וחשובה כמו הזכות לחיי משפחה".
השופטת אגמון גונן סקרה עשר שנים של הליכים של בני הזוג לפני הרשות, הכוללת דרישת מסמכים חוזרת, ראיונות חוזרים ונשנים, עיכוב בלתי סביר במתן החלטות ועוד. השופטת עמדה על כך שאין מדובר בהתנהלות חריגה של הרשות, ומדגישה כי בהתנהלותה זו מפרה הרשות את חובת ההגינות שלה כלפי הבאים בשעריה.
"רשות האוכלוסין וההגירה רשאית", כך נכתב, "ואף חייבת לקיים בדיקות של כנות הקשר, כדי לתת מעמד בישראל רק לבני זוג שאכן מקיימים קשר זוגי כן, ואינם מנצלים לרעה את ההליך. אולם, על הרשות לקיים בדיקות אלו בדרך יעילה והוגנת, מבלי לפגוע מעבר לנדרש בזכות לחיי משפחה. בחינה שכזו צריכה להיות מבוססת על תשתית ראייתית הולמת, להיערך בזמן סביר ולהיות הוגנת. השתלשלות העניינים הארוכה שתוארה לעיל, מצביעה על התנהלות לא ראויה ולא הוגנת מצד רשות האוכלוסין וההגירה".
השופטת הוסיפה: "המערערים מנהלים במשך 10 שנים הליכים להכרה במעמדה של המערערת. עשר שנים מאז נישאו, בהן אין מחלוקת כי הם חיים יחד. במקרה הטוב מדובר כאן בבירוקרטיה במריעה, בהעדר חמלה והתייחסות לבאים בשערי הרשות, ובמקרה הרע, סחבת מכוונת כדי להביא לכך שהמערערת לא תזכה למעמד על אף חייה הזוגיים המשותפים כאשתו של המערער. בשני המקרים מדובר בהפרה בוטה הן של חובת הרשות להתבסס על תשתית עובדתית הולמת, הן של חובת ההגינות של הרשות".
בנוסף, עמדה השופטת על חובות הרשות המנהלית. הראשונה, החובה להתבסס על ראיות מנהליות ולא להעלות, כפי שעשתה רשות האוכלוסין וההגירה במקרה זה, טענות על "תיעוד" שאינו מפורט, אינו מועבר להתייחסות המערערים, ואינו מוצג לבית המשפט. כן עומדת השופטת על חובת ההגינות של הרשות, שלדבריה: "כוללת גם מידה של חמלה, של ראיית אינטרס הפרט ומתן משקל הולם לו במובן של מניעת בירוקרטיה מיותרת והכבדה מיותרת על תהליכים מורכבים ממילא".
השופטת אגמון גונן הבהירה כי על פי נהלי רשות האוכלוסין, ההליך המדורג אורך כארבע וחצי שנים, ולכן, לאור מחדלי הרשות היא מורה לרשות לראות במערערים כמי שסיימו את ההליך המדורג וליתן למערערת אזרחות, והורתה לרשות לשלם לבני הזוג מאה אלף שקלים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכן תשיב להם באופן מיידי את הערבות המופקדת אצלה.
"לאחר סיום אוסיף", כך לשון השופטת, "כי בחלוף עשר שנים, ובעיקר לאור התנהלות הרשות, תוך הפרת חובת ההגינות בכלל, וכלפי נכה צה"ל בפרט, הגיעה העת, להסדיר את מעמדה של המערערת, ולתת למערערים לחיות חיי זוגיות בישראל, כפי שחיו בעשר השנים האחרונות מאז שנישאו, כשמעמדה של המערערת מוסדר כדין".
"בניגוד למילות שירו של יהונתן גפן : 'בתוך ים סוער, רק שנינו נישאר, כי לאהבה אין מדינה', הגיעה העת כי מדינת ישראל תהיה מדינת אהבתם של מרינה ודוד. ראוי וסמלי הוא כי ביום הזיכרון יזכה המערער כי מדינת ישראל תיזכר בו ובקרבן שהקריב למענה, ויום העצמאות של מדינת ישראל, יהיה היום בו תזכה מרינה להסדרת מעמדה בישראל", סיכמה השופטת את פסק הדין.
________________________________________________________
