שופטת בית משפט השלום בפתח תקווה, עדנה יוסף-קוזין, דחתה תביעת לשון הרע בסך מאות אלפי שקלים, שהוגשה נגד עיריית אילת ושוהר פתרונות בע"מ, זאת בגין 27 דוחות חניה שקיבלה התובעת שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלה. "הליך עיקול חשבון הבנק בוצע כדין וכן לא קמה לתובעת עילת תביעה בגין לשון הרע", נכתב בפסק הדין.
על פי התביעה, נרשמו לתובעת בעיר אילת 27 דוחות חניה. במהלך השנים עיריית אילת, נקטה נגד התובעת, באמצעות שוהר פתרונות בע"מ, הליכים לגביית דוחות החניה. לאחר שהתובעת הודיעה לשוהר פתרונות כי היא מצויה בהליכי פשיטת רגל, הנתבעות עיכבו את הליכי הגבייה נגדה. כאשר ניתן לתובעת צו הפטר רגיל הנתבעות חידשו את הליכי הגבייה נגד התובעת והטילו עיקול על חשבון הבנק שלה בגין כל 27 דוחות החניה שהיו מחולקים ל- 7 תיקים.
לאחר שהוטל העיקול כאמור, ולאחר שהתובעת פנתה לנתבעות בוטל העיקול ועוכבו ההליכים. בהמשך, בהחלטת התובע העירוני דוחות החניה בוטלו. לטענת התובעת בתביעתה, הנתבעות לא היו רשאיות להטיל את העיקול על חשבון הבנק שלה. לטענתה, בהטלת העיקול הנתבעות עוולו כלפיה בעוולת לשון הרע. עוד טענה התובעת כי חלה התיישנות על הדוחות והיא גם לא ידעה עליהם עד העיקול.
לטענת הנתבעות, בגין כל אחד מ-27 דוחות החניה שנרשמו לתובעת נשלחה לה הודעת תשלום קנס כדין. התובעת לא שילמה את הדוחות ולא הגישה בקשה להישפט ולכן הדוחות הפכו לגזרי דין חלוטים. במהלך השנים נשלחו לתובעת דרישות לתשלום הדוחות במרווחים קטנים מ-3 שנים ולכן הדוחות לא התיישנו.
בשל הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו נגד התובעת, כך נטען על ידי הנתבעות, עוכבו הליכי הגבייה נגדה תוך שמירת זכות עיריית אילת לחידוש ההליכים עם סיום הליכי פשיטת הרגל. בעקבות פניית התובעת לנתבעות לאחר הטלת העיקול, התובע העירוני ביטל את דוחות החניה של התובעת. זאת משום שצו פשיטת הרגל בעניינה של התובעת ניתן טרם מתן פסק דין סינואני ולפי פרשנות משפטית מקלה. לטענת הנתבעות, עיריית אילת נהגה בתובעת במשנה זהירות והוגנות, שכן לפי פרשנות משפטית אחרת, היה בידי העירייה למצות את גביית החוב מהתובעת.
השופטת יוסף-קוזין דחתה את התביעה והורתה לתובעת לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25 אלף שקלים. על פי פסק הדין, אין אמת, לא בטענת התובעת כי לא היה לה שום מושג על החובות נושא דוחות החניה, ולא בטענתה כי לראשונה נודע לה אודות דוחות החניה והחובות בגינם רק לאחר שנרשם העיקול על חשבון הבנק שלה.
עוד קבעה השופטת כי הודעות תשלום הקנס הומצאו לתובעת, התובעת לא שילמה בהתאם להודעות תשלום הקנס, לא ביקשה להישפט על העבירות, והנתבעות נקטו נגדה הליכי גביה. "העירייה", נכתס בפסק הדין, "לא הייתה צד להליך פשיטת הרגל של התובעת וממילא לא הסכימה להסדר הנושים. לפיכך, לא הייתה לעירייה מניעה לגבות את חובה של התובעת בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף שבמסגרת הסדר הנושים ניתן לתובעת הפטר. בהתאם, עיריית אילת הייתה רשאית לחדש את הליכי הגבייה נגד התובעת ובכלל זה להטיל את העיקול על חשבון הבנק של התובעת".
השופטת הוסיפה: "אמנם בהחלטת התובע העירוני נכתב: "מאשר ביטול הדוחות מחמת התיישנות.", אך לאור האמור, צודקת עיריית אילת בטענתה, לפיה היא לא הייתה מחויבת לבטל את הדוחות וכי הביטול נעשה לפנים משורת הדין, ומשום שצו כינוס הנכסים בעניינה של התובעת ניתן לפני פסק הדין בעניין סינואני. בנסיבות אלה, בהן הליך עיקול חשבון הבנק בוצע כדין, לא קמה לתובעת עילת תביעה בגין לשון הרע".
