חברת צ’רלטון, המשדרת אירועי ספורט מהארץ ומהעולם, היא לא אחת שמותרת בקלות. בהיותה הבעלים של מספר ערוצים בתשלום, היא תובעת באופן שכיח בעלי עסקים בגין הפרת זכויות יוצרים. למשל בעלי עסקים שמשדרים את השידורים שלה באופן פומבי.
על פי הערכות תבעה החברה ב-20 השנים האחרונות אלפי לקוחות, וזכתה במיליוני שקלים, אך עושה רושם שהתגלתה פרצה (זמנית ככל הנראה) שמאפשרת לכל הנתבעים שעדיין מנהלים תיקים מול חברת שידורי הספורט, להתחמק מהתשלום.
את הפירצה הזאת ייצרה למעשה צ’רלטון עצמה, אבל זה קרה בזכות פקחות של בעל עסק מנהריה שנתבע על 85 אלף שקלים בעקבות שידור משחקי הזכיינית בבית העסק שלו, ושל שופטת שלא ויתרה ודרשה מהזכיינית לחשוף הסכם שאותו לא היתה מעוניינת לחשוף.
בסופו של דבר שופטת בית משפט השלום בחיפה, הדס שכטר ישראלי, מחקה לבקשת צ’רלטון תביעה נגד בעל עסק מנהריה, לאחר שהחברה העדיפה את מחיקת התביעה על פני חשיפת ההסכם הסודי שבינה לבין מנהלת ליגת הכדורגל וההתאחדות לכדורגל בישראל. השופטת חייבה את צ’רלטון בהוצאות משפט בסך 4,200 שקלים.
על פי התביעה של צ’רלטון הנתבע מפעיל בית עסק בנהריה ושם הוקרן משחק כדורגל שזכויות העמדתו לרשות הציבור והביצוע הפומבי שייכות לחברת צ’רלטון. הנתבע לא רכש רישיון הקרנה פומבית מן התובעת וכי עצם העובדה שבביקור אקראי של נציג מטעמה בוצע תיעוד של שידור פומבי מלמד שהנתבע עשה זאת מספר רב של פעמים”, נכתב בתביעה.
הנתבע טען בכתב ההגנה בין השאר כי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי משחק כדורגל או שידור משחק כדורגל מהווה יצירה וכי לא ידע ולא היה עליו לדעת שמדובר ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים.
בדיון שנערך בבית המשפט, הציג התובע תיעוד של ההפרה והשופטת שכטר אריאלי ביקשה מב”כ התובעת להראות כיצד הוא יוכיח את היותה בעלת זכויות היוצרים במשחק והבהירה שיש לבחון את המערך החוזי שמכוחו טוענת התובעת שהיא בעלת זכויות היוצרים בשידור.
בתגובה לכך ענה ב”כ התובעת כי הזכויות התקבלו במסגרת אותו מכרז של המנהלת וההתאחדות, נחתם חוזה שהוא סודי והם יגישו אותו במעטפה סגורה לעיני בימ”ש. בהמשך השופטת תהתה מדוע לא צורך ההסכם במלואו, אלא רק טיוטה עם 5 עמודים. בשלב זה השופטת נתנה החלטה לפיה התובעת תמציא למשרד ב”כ הנתבע, את ההסכם וכלל נספחי הסכם זה, לרבות את נספח זכויות השידור, את אישורי הזכויות מהתאריכים שצוינו וככל שהתובעת תמצא להשחיר סעיפים כלשהם מההסכמים שתגיש, אזי עליה להגיש בקשות מתאימות בזיקה לכל אחד מהם.
לאחר החלטת השופטת, החליטה חברת צ’רלטון למחוק את התביעה והנימוק היה כי אין באפשרות התובעת לגלות את ההסכם שבינה לבין מנהלת ליגת הכדורגל המקצוענית 2014 בע”מ וההתאחדות לכדורגל בישראל, המהווה חלק מהמערך החוזי בהתייחס למחלוקת מושא ההליך.
כעת עולה השאלה מה עם אלפי הנתבעים שכבר הגיעו להסדר עם צ’רלטון ושילמו אלפי שקלים או נפלו על שופטים קצת פחות סקרנים ומעמיקים שלא דרשו לדעת האם צ’רלטון היא באמת בעלת זכויות היוצרים על המשחקים.
יותר מזה, כנראה שלצ’רלטון יש הרבה יותר מה להפסיד מחשיפת ההסכם הנוכחי עם ההתאחדות והמנהלת. אותו הסכם שמסתיים בסוף העונה ולפי פרסומים משלמת במסגרתו צ’רלטון למעלה מ-120 מיליון שקלים בשנה עבור הזכויות. בשנות ההסכם לא אפשרה צ’רלטון את שידור משחקי ליגת העל בסלולרי או על גבי האינטרנט מבלי שההתאחדות או המנהלת התערבו בעניין. תופעה מוזרה זו (שכנראה נועדה להגן על הוט ויס שתמכו בצ’רלטון באותו מכרז משוגע) כדי ש את התכנים שלהם יוכלו לראות רק בטלוויזיה ולא על גבי מכשירים סלולריים.
השאלה מה יקרה מכאן ואילך, האם החוזה הבא בין מנהלת הליגות לזכיין שידור יהיה שקוף יותר או שבעלי עסקים יוכלו להרגיש חופשיים לשדר כל משחק שירצו ואז בהגיעם לבית המשפט ידרשו מצ’רלטון לחשוף את החוזה ולהוכיח שהיא באמת בעלת הזכויות.
