הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע החמיר בעונשו של גבר שהפר צו הגנה והגיע לחפש את אשתו במקלט לנשים מוכות. בעוד בית משפט השלום באילת הסתפק בזמן אותו ריצה הגבר במעצר – 21 ימים, קבע ביהמ"ש המחוזי כבר כי ירצה 9 חודשי מאסר.
הנאשם הורשע, על סמך הודאתו, בביצוע עבירה של הפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם, ונדון למאסר בפועל של 21 יום, כך שביום מתן גזר הדין סיים לרצות את עונשו ושוחרר. על פי כתב האישום, בית המשפט הורה לנאשם, על שחרורו בתנאים מגבילים הכוללים, בין היתר, איסור יצירת קשר, בין במישרין ובין בעקיפין, בטלפון או בכל אמצעי אחר, בעצמו או באמצעות אחר, עם המתלוננת, זאת ל-90 ימים. בנוסף הוטל על הגבר צו הרחקה למשך 90 ימים, לפיו נאסר עליו להתקרב למתלוננת מרחק שיפחת מ-100 מ'. ל
מרות צו זה, לפני כשלושה חודשים, הגיע הנאשם למקלט לנשים מוכות בו שהתה המתלוננת עם ילדיה, עלה לגג בית הכנסת הסמוך יחד עם אחר וקרא לילדיו. המתלוננת מיד יצאה למדרגות המקלט ושאלה את המשיב למעשיו, והוא השיב לה "מי זה אסי?", ונמלט מהמקום. נוכח מעשים אלה הורשע המשיב בביצוע עבירה של הפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם.
בית המשפט השלום הסתפק ב-21 ימי מאסר ו-2,000 שקלים פיצוי לאשה. בערעור נטען כי יש להשית על הנאשם עונש מאסר ממושך. זאת, למרות שמדובר בבקשה חריגה לאור העובדה שהנאשם כבר סיים לרצות את עונשו ולמעשה מדובר בהחזרתו אל מאחורי הסורגים.
לעמדת התביעה, בית המשפט שגה בקביעת מתחם הענישה מבלי לתת משקל לאופן הפרת הצו, צו שנועד להגן על חיי אדם, על ידי הגעה למקום אשר היה אמור להיות מקלט עבור המתלוננת מפני הנאשם, "תוך שימוש בילדים הקטינים, הנמצאים ממילא, שלא בטובתם, בעין הסערה המשפחתית והמשפטית" וכן , בית המשפט שגה כאשר לא מצא לנכון להחמיר עם הנאשם גם על מנת להגן על נשים אחרות שמבקשות הגנה במקלטים דומים.
הערעור לא נפל על אוזניים ערלות והשופטים במחוזי קבעו כי בית משפט השלום טעה באופן הטיפול בתיק וכן במסקנות אליהן הגיע. "הדרך לעיתים חשובה לא פחות מהתוצאה הסופית", נכתב בהחלטת המחוזי, "כאשר במקרה שבפנינו ביהמ"ש טעה בשתיהן ואף נדמה, כי הדברים קשורים אלה באלה".
"לא צריך שעובדות כתב האישום יכללו את החרדה שחשה המתלוננת כתוצאה ממעשי המשיב", נכתב עוד, "כל בר דעת יכול להבין, כי מי שברחה מביתה והגיעה למעון לנשים מוכות עם 5 ילדים, לא עושה כן אלא כדי לקבל הגנה, וכשהתברר לה שאפילו במקום זה לא תוכל להיות מוגנת מפני המשיב, בוודאי חשה חרדה, אימה וייאוש; אך ברור שאחזה בה אימה כשהבינה, כי המשיב יודע היכן היא מסתתרת, ודברים אלה לא חייבים להיות רשומים בכתב האישום כדי שביהמ"ש יוכל להבין זאת".
