הרכב שופטי בית משפט העליון, בראשות אב"ד שופט יצחק עמית, קבעו כי קיימת חובה אישית, של עובד סוציאלי לדווח באם הוא חושד כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי. הדיווח על פי בית המשפט חייב להיות "מהותי", אולם חובת הדיווח אינה כוללת מסירה אוטומטית של מסמכים מתוך התיק הטיפולי. "מימושה של חובה זו אינו בגדר הלשנה או מסירה, אלא הצלת נפשות ממש. יש לשבור את קשר השתיקה ולא לעמוד מנגד, בבחינת 'לא תעמוד על דם רעך'", כתבה השופטת דפנה ברק-ארז בפסק הדין.
פסק הדין, אותו כתבה השופטת ברק-ארז, בחן את שאלת היחס בין חובת הדיווח שחלה על עובד סוציאלי שהתעורר אצלו חשד סביר כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו לבין החיסיון הנוגע למידע המוחלף בין העובד הסוציאלי למטופל.
לפי סעיף 368ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 חייב בעל מקצוע טיפולי שעקב עיסוקו או תפקידו היה לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה. פסק הדין מפרש חובה זו ומתמקד בשאלה האם מתוקף חובת הדיווח נדרש בעל מקצוע טיפולי למסור גם מסמכים טיפוליים, או שמא לשם מסירתם יש לנקוט בהליך משפטי לצורך הסרת החיסיון המקצועי החל עליהם.
מקורו של ההליך בדיווח שנמסר לרשויות אודות חשד לביצוע עבירת מין בקטינה על-ידי אביה. פסק הדין מבהיר כי חובת הדיווח שחלה על בעל המקצוע הטיפולי היא חובה אישית, וכי על הדיווח להיות "מהותי" כלומר "דיווח שיכול לתת לרשויות את מלוא הפרטים הרלוונטיים החשובים לחקירה אפקטיבית", להבדיל מדיווח "לאקוני ופורמאלי".
עם זאת, הבהיר בית המשפט, כי חובת הדיווח אינה כוללת מסירה אוטומטית של מסמכים מתוך התיק הטיפולי, וכי ככל שהמשטרה או הפרקליטות מבקשות לקבל לידיהן חומרים נוספים עליהן לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט שיבחן את הנושא בשים לב לדרישות המתחייבות נוכח קיומו של החיסיון המקצועי-טיפולי.
בפסק הדין הדגישה השופטת ברק-ארז, את חשיבותה של חובת הדיווח על פגיעה בקטינים ובחסרי ישע וציינה: "מימושה של חובה זו אינו בגדר הלשנה או מסירה, אלא הצלת נפשות ממש. יש לשבור את קשר השתיקה ולא לעמוד מנגד, בבחינת 'לא תעמוד על דם רעך'".
_______________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
