הרכב שופטי בית משפט המחוזי בתל אביב, בראשות אב בית הדין, שאול שוחט דחו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שקבע שסבתה המנוחה של הנכדה לא העניקה לה דירה במתנה ולכן הדירה מהווה חלק מעיזבון המנוחה.
זאת, אף שהאישה טענה בשתי ערכאות כי קיבלה את הדירה משום שהייתה "הנכדה המועדפת" ואף העבירה אותה על שמה. "היא פרצה לדירה 'כגנב בלילה' כשנה ורבע לאחר פטירת המנוחה מבלי להודיע למשיבים, מלמדת שאף היא ידעה היטב שאין לה זכויות בדירה מאחר שהיא לא שילמה את התמורה שהיא התחייבה לשלם בגין רכישתה מהמנוחה", נכתב בפסק הדין.
על פי הערעור, לאישה שהלכה לעולמה היו שני בנים, כאשר אחד מהם נפטר. המנוחה בצוואתה העניקה דירה בתל אביב לשלוש נכדותיה.
מדובר בדירה אשר המנוחה רכשה את זכות הבעלות מבעלת הבית בתמורה לסך של 532 אלף שקלים.
לאחר מכן חתמה המנוחה על הסכם למכירת הדירה למערערת ולבעלה בתמורה לסך של מיליון שקלים, למרות שעל ההסכם התנוססו חתימות המערערת ובעלה, המערערת טענה שהיא לא חתמה על ההסכם וחתימתה זויפה.
לטענתה היא חתמה על הסכם שלפיו התמורה עבור הדירה היא 400 אלף שקלים ולא מיליון שקלים.
לאחר מכן חתמה המנוחה על תצהיר העברה ללא תמורה של הדירה למערערת והמערערת חתמה בו ביום על תצהיר קבלת הדירה ללא תמורה.
בנוסף, חתמו המערערת ובעלה באותו יום על כתב התחייבות המופנה למנוחה שבו הם התחייבו לשלם לה "עבור הדירה" סך של 350 אלף שקלים, אולם הם לא שילמו לה ולו שקל אחד עבור הדירה והמנוחה המשיכה להתגורר בה.
בשנה האחרונה לחייה, המנוחה עזבה את הדירה ועברה לבית אבות, הדירה נותרה ריקה והמערערת לא תפסה בה חזקה ולאחר מותה העבירה המערערת באמצעות תצהירי המתנה וייפוי הכוח את הדירה על שמה בלשכת רישום המקרקעין והיא תפסה חזקה בדירה לאחר שהחליפה את המנעול.
הבן של המנוחה, הגיש תביעה נגד המערערת וטען כי העברת הדירה "נעשתה שלא כדין, תחת מחטף ובגניבה לאור יום … התמורה בגין הדירה לא שולמה".
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שאין לקבל את גרסת המערערת שהמנוחה העניקה לה את הדירה במתנה. נקבע שהמנוחה מכרה למערערת את הדירה בתמורה לתשלום כספי ואולם המערערת לא שילמה כל תמורה בגין הדירה והפרה את ההסכם הפרה יסודית ו"לכן הדירה לא שייכת לה אלא מהווה חלק מעיזבון המנוחה".
המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור, אולם הרכב השופטים שדחה את הערעור ציין כי בצדק קבע ביהמ"ש שהעובדה ש"המערערת לא פעלה להעברת הדירה על שמה בחיי המנוחה ולא תפסה חזקה בדירה בחייה לאחר שהמנוחה עברה לבית אבות והיא פרצה לדירה 'כגנב בלילה' כשנה ורבע לאחר פטירת המנוחה מבלי להודיע למשיבים, מלמדת שאף היא ידעה היטב שאין לה זכויות בדירה מאחר שהיא לא שילמה את התמורה שהיא התחייבה לשלם בגין רכישתה מהמנוחה".
"טענת הנכדה", נכתב בפסק הדין, "שהיא הייתה הנכדה המועדפת לא הוכחה כלל וגם לא הוכח שמצבה הכלכלי היה גרוע ממצבם של יתר נכדי המנוחה שלא קיבלו דירה במתנה בחיי המנוחה. המערערת הודתה שהייתה לה כבר דירה בבת ים שאותה רכשה. גם העדר אזכור הדירה בצוואה לא מסייע לגרסת המערערת שטענה שהדבר מלמד שהמנוחה העניקה לה את הדירה במתנה עוד בחייה. שהרי, שעה שהצוואה נערכה, המנוחה טרם רכשה את זכות הבעלות בדירה ואי אזכור הדירה בנפרד, לא מלמד שהיא לא ראתה בדירה חלק ממכלול נכסיה".
