שופטת בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, ענת הלר-כריש, דחתה תביעה של תובע לפסק דין הצהרתי, לפיו הענקת מחצית זכויות בדירה מהתובע לאמו אשר נפטרה בינתיים, הייתה למראית עין והיא בטלה. השופטת גם חייבה אותו ב-30 אלף שקלים הוצאות משפט.
התובע והנתבע הם אחים. אביהם נפטר בשנת 2006 ואימם נפטרה שבע שנים מאוחר יותר. בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים רכשו ההורים מכספם את זכויות החכירה בדירה ועם רכישתן על ידי ההורים נרשמו הזכויות בדירה על שם שני בניהם, בחלקים שווים.
בשלב מסוים נקלע התובע לקשיים כלכליים ולכן חתמו התובע והאם על מסמכים להעברת זכויות התובע בדירה לאם ללא תמורה. התובע חתם על תצהיר הענקת מתנה, האם חתמה על תצהיר קבלת מתנה, והתובע והאם חתמו שניהם על בקשה ללשכת רישום המקרקעין לרישום הערת אזהרה בהתאם לעסקה.
הנתבע עבר להתגורר בדירה יחד עם אימו ולאחר פטירתה המשיך להתגורר בה. בינתיים ניתן צו ירושה לפיו הצדדים יורשים את עיזבונה בחלקים שווים. לאחר זאת, פנה התובע אל הנתבע בטענה כי חרף עסקת המתנה, מחצית הזכויות בדירה עדיין שייכות לתובע ויש לבטל את הערת האזהרה שנרשמה לטובת האם על זכויותיו בדירה. הנתבע התנגד לכך, כשלשיטתו מחצית הזכויות בדירה שייכות לו לכתחילה, ואילו המחצית השנייה שייכת לאם בהתאם לעסקת המתנה ויש לחלקה בין הצדדים בחלקים שווים לפי צו הירושה.
לטענת התובע, בינו לבין אימו הוסכם כי העברת הזכויות בדירה היא למראית עין, אך ורק כדי להוות מחסום בפני בנק כללי כנושה של התובע ולמנוע מבנק כללי לשים את ידו על חלקו של התובע בדירה. ומנגד טען האח כי הטענה לפיה, האם התחייבה להחזיר לו את הזכויות בדירה לאחר שיסדיר את חובו לבנק כללי, אינה נכונה. הטענה הועלתה לראשונה לאחר פטירת האם. מדובר בטענה לעסקה במקרקעין ללא מסמך בכתב. מדובר בטענה בעל פה נגד עסקת המתנה אשר נעשתה בכתב. עוד נטען על ידו כי לאורך השנים קיבל התובע מהאם ומהנתבע כספים בשיעור גבוה העולה על שווי מחצית הדירה.
השופטת הלר-כריש, דחתה את התביעה, מאחר והתובע לא הוכיח כי אכן מדובר היה בעסקה למראית עין . "טענתו כי אחיו ידע בזמן אמת שהעברת זכויות התובע בדירה לאם נעשתה למראית עין – לא הוכחה", כתבה השופטת והוסיפה: "הנסיבות אשר הוצגו ואשר פורטו לעיל, מתיישבות עם המסקנה כי האם והתובע התכוונו כי זכויות התובע בדירה תועברנה לאם על מנת להבטיח לאם שקט וביטחון כלכלי נוכח התדרדרות במצבו הכלכלי של התובע".
"הדעת נותנת", נכתב עוד, "כי נוכח התדרדרותו הכלכלית של התובע חששה האם כי היא תיוותר ללא עתודה כלכלית ומשכך זכויות התובע בדירה הושבו לאם. התובע והאם חתמו על מסמכים להעברת זכויות התובע לאם ללא תמורה, ולא עלה בידי התובע להוכיח כי אלו נחתמו למראית עין בלבד. התובע אשר עליו מוטל נטל השכנוע, ביקש לבסס את תביעתו על גרסתו אשר בה לא ניתן לתת אמון".
_________________________________________________________
