מה שהתחיל בעבירות הריגה, עבירות בנשק וסחיטה באיומים, הסתיים באחרונה בהסדר טיעון, שעיקרו בתקופת מאסר לריצוי בפועל לאורך של 3 שנים וחצי, על שני תושבי מזרח ירושלים שכתב האישום המקורי ייחס להם הריגה. על פי האישום הם הרגו אדם שחשדו בו שתיעד אותם במהלך עימותים. משפחת ההרוג סירבה בכל תוקף לעסקת הטיעון.
על פי כתב האישום המקורי, ברחבת ביתו של ההרוג התרחשו מספר עימותים בהם נכחו גם הנאשמים, מאחר והרחבה היתה מרושתת במצלמות פנו הנאשמים אל המנוח כשברשותם אקדחים וביקשו ממנו להעביר לידם את התיעוד. המנוח הגיע ולחץ את ידי הנאשמים וכאשר החל לצעוד בחזרה לביתו אלה ביחד עם אחרים ירו לעברו שישה כדורים מטווח קצר עד שהתמוטט וכעבור כשעה הוא מת.
העד העיקרי שאמור היה, לשיטת התביעה להפליל את הנאשמים, ואשר כונה – "א" – נעלם ועל רקע זה נכונה הייתה התביעה להגיע להסדר הטיעון. בני משפחת המנוח היו סמוכים ובטוחים שהנאשמים שגרמו למות בן משפחתם, המנוח והתקוממו כלפי הסדר הטיעון, בדגש על העובדה, שעבירת ההריגה הוסרה מכתב האישום. לטענת התביעה, לא נכונה הייתה היא להסיר את עבירת ההריגה, אלמלא נתקלה במשוכה ראייתית שהתקשתה מאוד לעבור שהעד נעלם.
שופט בית משפט המחוזי בירושלים, אלכסנדר רון, קיבל לבסוף את הסדר הטיעון וגזר כאמור לשני הנאשמים 3 וחצי שנות מאסר, כאשר אחד מהם ישלם עשרת אלפים שקלים פיצוי ואילו הנאשם השני ישלם 20 אלף שקלים פיצוי. "אין זה עוד הליך שבמרכזו הריגת המנוח על ידי הנאשמים", כתב השופט. "אכן, כך נכתב בכתב האישום המקורי, אך מסמך זה עבר מן העולם, ובכל הרגישות לבני המשפחה – זו תמונת המצב שבפני, ואין בלתה. ניכר שיש הבדל בין האמת הפנימית של בני משפחת המנוח לבין תמונת המצב הראייתית. ואולם, לדידו של בית המשפט, תמונת המצב הראייתית היא זו המכרעת".
השופט ציין כי בצדק רב הפעילה המאשימה שיקול דעת מושכל. "אין להוציא מכלל אפשרות שאילו היה על בית המשפט לדון בגורלם של הנאשמים ללא עדותו של אותו א', בכלל מסתיימת הייתה הפרשה בזיכויים, לכל הפחות מעבירת ההריגה, וייתכן שגם מעבר לכך", כתב השופט רון בגזר הדין. "נגעו לליבי עד מאוד דברי הורי המנוח שכאבו על כך שניתן לפרש את הסדר הטיעון כך שפיצויים בסך של 30 אלף שקלים, נועדו, כביכול, לשקף את סבלם ואת אובדן המנוח. ועם זאת, בכל הרגישות הרבה והכאב הכרוך, טועים הורי המנוח, ופעמיים. ראשית, בשל כך שפיצויים אלה אינם אלא העונש השולי והמשני, כשבמוקד תקופת מאסר ממשית; ושנית, בשל אי הבנתם את משמעות הפער בין תחושתם הסובייקטיבית, ואפילו מתבססת היא על ידיעה אישית כלשהי, שהיו אלה, אכן, הנאשמים שביצעו את ההריגה, לבין התמונה הראייתית הקיימת".
____________________________________________________________
