בית משפט קבע בתביעה של אב למשמורת על ילדיו, כי מדובר במקרה שהוא ניכור פתולוגי קלאסי שנתמך באופן מצטבר בחוות דעת 3 פסיכולוגים, אינספור תסקירים ודיווחים סוציאליים, עמדת האפוטרופא לדין ובתוצאה הסופית של ניתוק קשר מוחלט בין האם לבין הילדים.
על פי התביעה, האב עתר לשנות משמורת הילדים בטיעון כי אמם נהגה כלפיהם באלימות וכי יש לה בן זוג שפגע מינית בילדים.
הגם שהוכח שהאם נהגה באלימות אימפולסיבית כלפי הילדים בהזדמנויות שונות, הילדים המשיכו לגלות יחס אוהב אליה ורצו בקרבתה.
הדבר הצביעה על אמביוולנטיות שהייתה קיימת בקרבם.
האלימות בשעתו, כך לפי ביהמ"ש, הצדיקה שינוי קל בזמני שהות תוך הגדרת בית האב כבית מרכזי תוך שהובהר כי אם האב ינכר הילדים כנגד האם, יעמוד לו הדבר לרועץ לזכות במשמורת. כשנתיים לאחר מעבר הילדים לאב, הוכח כי בן הזוג של האם, לא פגע מינית בילדיהם של הצדדים וכי האב שתל את סיפור הפגיעה המינית בפיה של בתם ובמוחם של יתר הילדים.
מאחר ותפיסתו התרבותית חברתית של האב, לא אפשרה לו להכיל קונסטלציה בה אם ילדיו תחיה עמם יחד עם גבר זר ועל רקע אישיותו האובססיבית, הוא יצר בקרב ילדיו נרטיב כוזב כלפיו אימם שאינה מסוגלת להגן עליהם מפני בן זוגה וכי היא אינה ראויה לשמש להם הורה.
לאחר שמהלך זה הושלם והושרש במוחם של הילדים, כבר היה מאוחר מדי לבצע שינוי כלשהו, שעה שהילדים ניתקו קשר עם אימם והפסיקו לשתף פעולה עם כל גורמי הטיפול.
בית המשפט קבע כי המקרה העלה שתי דילמות:
הראשונה והמהותית היא מה נכון לעשות מבחינת סוגיית המאמץ השיפוטי לחידוש קשר בין האם לבין הילדים ואילו השניה היא לכאורה רטורית שכן היא נוגעת לשאלת הסעד שבית המשפט, אמור בסופו של יום לפסוק בתביעת האב לשינוי משמורת.
היא רטורית משום שעל פניו ברור שהילדים שוהים אצל האב ולכן לכאורה אין מנוס מקביעת משמורת.
אך מהלך שכזה למעשה מעניק פרס למי שפעל נגד טובת הילדים ומנוגד לכל כלל שיפוטי, משפטי וטיפולי ידוע.
ביחס לדילמה הראשונה נקבע כי בשעה ששימוש בכל ארגז הכלים שעמד לרשות בית המשפט לא הביא לקיום קשר וכאשר מדובר בהליכים הנמשכים מעל 5 שנים בהם הילדים גילו שחיקה, תשישות ועמידות מול כל אמצעי הטיפול והואיל והם מנותקים מאימם מזה שנתיים אך קיים קשר עם הבת הצעירה שאותו ניתן לשמר, סבור בית המשפט כי מדובר במקרה חריג שבו אין מנוס אלא מלהפסיק לנסות להתאמץ ולחדש קשר בין האם לבין 3 מתוך 4 ילדיה.
ביחס לדילמה השנייה הובהר על ידי ביהמ"ש, כי ניכור הורי הוא התעללות רגשית ופסיכולוגית בילדים לכל דבר ועניין על פי המחקר.
הורה מתעלל פסיכולוגית בילדיו לא יכול להיחשב הורה מיטיב עבורם גם אם מבחינות אחרות הוא מספק את צרכיהם.
מאחר והסעד שביקש האב, הוא לקבוע את משמורת הילדים אצלו ומשום שקביעת משמורת משמעותה מתן הכרעה שיפוטית לפי עיקרון טובת הילד, ניצב בית המשפט מול קושי אטיולוגי.
מצד אחד המצב העובדתי הוא כזה שהילדים שוהים אצל האב.
מצד שני, זה מנוגד לטובתם.
מצד שלישי, אין ולא הוצעה חלופה אחרת על ידי כל גורמי הטיפול.
מאחר ולמושג משמורת, אין משמעות משפטית רבה עוד ובשים לב למצב העובדתי המקובע, סבור בית המשפט כי יש לאמץ סעד השאוב מהדין הפרוצדוראלי בבתי הדין השרעיים ובגדרו ניתן להצהיר על משמורת ללא שיש בכך משום "קביעת משמורת".
בית המשפט היה סבור שהמקרה הינו ניכור פתולוגי קלאסי שנתמך באופן מצטבר בחוות דעת שלושה פסיכולוגים, אינספור תסקירים ודיווחים סוציאליים, עמדת האפוט' לדין ובתוצאה הסופית של ניתוק קשר מוחלט בין האם לבין הילדים.
ניתן בהחלט לראות כיצד באים לידי ביטוי המאפיינים המובהקים ביותר של ניכור הורי פתולוגי על רקע סכסוך: האשמות לפגיעה מינית ומסוכנות, כוח גרנדיוזי של הילדים, תסריטים מושאלים, מחיקת האם ובני משפחתה, פיצול מוחלט והיעדר יכולת להכיל מורכבות ואמביוולנטיות בקרב הילדים, מחיקת נרטיב אותנטי, מחיקת זיכרונות חיוביים מהקשר עם האם, הסברים חלשים לניתוק הקשר, תמיכה רפלקסיבית אוטומטית באב ובנרטיב שלו והיעדר כל תחושת אשמה או רחמים בקרב הילדים.
"לפיכך", נכתב בהחלטה, "לא ברורה ההימנעות של גורמי הטיפול והרווחה 'לקרוא לילד בשמו' ולהצהיר על כך שמדובר בניכוי הורי פתולוגי מצד האב. בית המשפט מתרשם כי ההימנעות של העו"ס וגורמי טיפול אחרים (ולא רק בתיק זה) מהצבעה ושימוש במטבע הלשון ניכור הורי נבעה רק ממדיניות משרד הרווחה (כפי שטענה העו"ס בעדותה), אלא גם בשל החשש מפני הרדיפה של האב את כל גורמי הטיפול בהאשמות שונות ומשונות".
עוד נכתב: "אין זו הפעם הראשונה שהורה מנכר מהלך אימים על גורמי טיפול. הדברים מתרחשים בכל המגזרים. עם זאת בלשכות רווחה של יישובים קטנים וחמולתיים במגזר הערבי הדברים מודגשים עוד יותר.האב נהג להתלונן כנגד כל הגורמים שלא מגנים על ילדיו מפני אלימות והתעללות מינית וכך נמצאה המערכת מתגוננת מפני האב המנופף בדגל ההתעללות המינית בילדיו חסרי הישע, וחוששת להצביע ולומר בריש גלי כי מדובר באב מנכר שהמציא את הדברים לצרכי מחיקת דמות האם על רקע אי יכולתו לקבל העובדה שהילדים יגורו עמה ועם גבר זר. זוהי בדיוק שיטת הפעולה של הורים מנכרים הפועלים כנגד כל המערכות המבקשות להביא לחידוש קשר והתמודדות עם גורמי ההתנגדות של הילדים לקשר".
בית המשפט קבע עוד כי ההתמודדות עם שיטת פעולה שכזו היא "סיזיפית, קשה, מכאיבה ומאתגרת".
אך רק אם היא לא נשברת תחת לחצי ההורה המנכר (שמסית גם את הילדים כנגד גורמי ומאמצי הטיפול) היא תוכל לניכור.
"בסיטואציה שכזו", נכתב, "שבה ההפחדה של הורה המנכר מצליחה לשתק את גורמי הטיפול והאבחון ולמנוע מבית המשפט לקבל חיווי דעה מקצועי, אותנטי ונקי מחששות מפני תגובות ההורים, לא יוכל בית המשפט לקדם הליך טיפולי פסיכו-משפטי באופן יעיל. מי שנפגע מכך יותר מכל הם הילדים. רק באמצעות שיתוף פעולה בלתי מתפשר בין בתי משפט לגורמי טיפול ושיח בטרמינולוגיה מקובלת אחת יוכל לבסס התערבות פסיכו-משפטית יעילה מול ניכור הורי".
עו"ד בנימין דקל: "ביהמ"ש הוא המבצר המגן על הילדים"
עו"ד בנימין דקל, המתמחה בדיני משפחה, הציג את פרשנותו להחלטת בית המשפט, ואמר: "כשהליך הפסיכו-משפטי נעצר, על בית המשפט לבחון לעומק את הגורמים לכך. לעיתים אנחנו רואים שהורים מנכרים מייצרים נרטיב שקרי שמחלחל ומקבל מקום של תמונה מציאותית למרות הפיקציה. בית המשפט לענייני משפחה הוא המבצר שמגן על הקטינים וההליך הפסיכו-משפטי אמור לשרת את טובת הילד. בתיק זה ההורה המנכר עשה שימוש בכל הכלים החוקיים כדי לפגוע בילדיו. מכאן ניתן לראות שההליך הפסיכו-משפטי הינו חרב בעלת שתי פיות. לכן, יש חשיבות רבה לשמור על הקטינים גם בתוך ההליך".
