שופטת בית משפט לענייני משפחה בת"א, איריס ארבל-אסל, פסקה כי בסכסוך בין בני זוג לשעבר, בעניין זכויות בנכס הכולל מספר יחידות ועסק והרווחים מן השכירות, בני הזוג הינם שותפים שווים ביחידות הדיור ועל כן, הם זכאים לחלקים שווים בכספים המתקבלים בגינן, בקיזוז ההוצאות המשולמות בעבורן והורתה לאישה לשלם חצי מהסכום לבן הזוג והוסיפה "כי אין לאישה זכויות כלשהן בעסק – לא בהכנסות ולא בהוצאות".
הצדדים, הינם בני זוג לשעבר, הורים במשותף לילד, כאשר הגבר התובע, ריצה תקופת מאסר ובינו לבין בת זוגו לשעבר, קיימת מחלוקת לעניין הזכויות בנכס שכולל מספר יחידות דיור ועסק, המושכרים לצדדים שלישיים. אין חולק כי העסק, שמצוי בקומה הראשונה של הנכס, היה קיים והופעל עוד טרם ההיכרות בין בני הזוג, קודם על ידי אביו של התובע ולאחר מכן לאחר התובע. לעומת זאת, יחידות הדיור המצויות בקומה השניה של הנכס התווספו רק לאחר ההיכרות בין הצדדים.
התובע טען כי הוא והנתבעת נפרדו, מעט לאחר לידת ילדם ולנתבעת מעולם לא היו זכויות בנכס והיא איננה זכאית לקבל את דמי השכירות המתקבלים בגינו. עוד נטען על ידו, כי הנתבעת ניצלה את התקופה בה שהה במאסר על מנת להשתלט על הנכס, להחתים את השוכרים על חוזים חדשים בהם היא רשומה כגורם המשכיר, לגבות במקומו וללא הסכמתו את דמי השכירות ולשלשל אותם לכיסה. התובע טוען כי לאחר שחרורו מהכלא הביע בפניי הנתבעת את התנגדותו לפעולותיה אולם היא איימה עליו שתגיש נגדו תלונת שווא בגין אלימות, על מנת להפעיל מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו.
להערכת התובע, סכום דמי השכירות אשר הנתבעת נטלה לידיה שלא כדין וללא הסכמתו עומד על 250 אלף שקלים והתובע עתר להורות לנתבעת להציג את מלוא המסמכים אודות הכספים שנטלה ולהשיב את הכספים לידיו בצירוף ריבית והצמדה.
מנגד טענה הנתבעת כי יחידות הדיור, אשר נבנו במהלך תקופת החיים המשותפים, חוסות תחת חזקת השיתוף וכי התובע הבטיח לה במספר הזדמנויות שהנכס הוא שלה בדיוק כפי שהוא שלו. הנתבעת גם הוסיפה וטענה כי במהלך השנים, נהגו הצדדים להעביר מדי חודש סך של 4,000 שקלים מתוך דמי השכירות אל אחיו של התובע והיתרה שימשה לפרנסת הצדדים ובנם המשותף ובזמן שהתובע שהה בכלא היא פעלה בנכס בידיעתו ובהסמכתו המלאה, התובע היה מעודכן במתרחש, היא והקטין נהגו לבקר אותו באופן תכוף, הנתבעת דאגה לרכוש עבור התובע מוצרים בקנטינה והיא אף זו שחיכתה לו בשער הכלא ואספה אותו הביתה כאשר שוחרר ממאסר.
לטענת הנתבעת, בתקופה בה שהה התובע במאסר, נאלצה להשקיע כספים רבים לתיקון ליקויים ונזקים בנכס והחזר חוב שהצטבר לחברת החשמל, בעטיו נותקו כל היחידות בנכס מחשמל. במקביל, פעלה להביא דיירים חדשים ולחתום איתם על הסכמים וניהלה את הנכס ביד רמה. הנתבעת טוענת כי מדי חודש העבירה חלק מדמי השכירות אל אחיו של התובע והיתרה שימשה להוצאות משק הבית, כבעבר.
השופטת קבעה כי המגורים המשותפים של בני הזוג, בשילוב משך מערכת היחסים והצהרת התובע לפיה הוא מימן את צרכי הנתבעת והקטין במהלך התקופה שהיו יחד הביאו למסקנה כי השניים ניהלו משק בית משותף והיו בגדר ידועים בציבור. אולם, נוכח העובדה שהצדדים לא היו נשואים, חלה עליהם הלכת השיתוף ולא הסדר איזון המשאבים. בשים לב לכך שמדובר בנכס עסקי, ולא בדירת מגורים או בנכס בעל אוריינטציה משפחתית, יש לבחון האם הצדדים התכוונו ליצור שיתוף בזכויות בנכס באופן פוזיטיבי.
"מהמקובץ לעיל עולה תמונה", כתבה השופטת בהחלטתה, "לפיה הצדדים התכוונו שהעסק יישאר בבעלות בלעדית של התובע בעוד שיחידות הדיור, אשר הוקמו במהלך תקופת החיים המשותפים, יהיו שייכות לשני הצדדים במשותף. כמו כן, מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה התובע התחיל למנוע ממנה לטפל ביחידות הדיור ולגבות את כספי השכירות המשתלמים בגינן לאחר כניסתו לכלא, בשים לב להודאה של התובע כי הוא מאשים את הנתבעת בכך שנאסר".
עוד הוסיפה: "טוענת הנתבעת בסיכומיה כי יש לדחות את התביעה, שכן התובע לא הוכיח את סכום התביעה שנתבע על ידו. אני סבורה כי אין לקבל טענה זו. אף אם הסכום אשר ציין התובע בתביעתו איננו תואם את סכום דמי השכירות אשר נגבה על ידי הנתבעת בפועל, עדיין ברור כי הנתבעת גבתה כספים מיחידות הדיור וכאמור לעיל, מחצית הסכומים שייכים לתובע… מנגד, אין לנתבעת זכויות כלשהן בעסק – לא בהכנסות ולא בהוצאות".
________________________________________
