בית משפט השלום בירושלים דן השבוע בתביעה של מורה מבית ספר באבו גוש. התביעה הוגשה כנגד משרד החינוך לפיצוי בגין נזק גוף, שנגרם לו לטענתו כשנפל מגדר במהלך תליית יריעת כיסוי מפלסטיק, לצורך קישוט בית הספר לקראת חג הקורבן. לאחר שנחבל פונה המורה לבית החולים 'הדסה עין כרם', שם אובחן כי הוא סובל משבר פתוח תוך פרקי עם תזוזה בבסיס הגליל המרוחק באגודל ימין.
משרד החינוך טענו כי המורה היה יוזם ועצמאי והחליט על דעת עצמו להישאר באותו יום לאחר שעות הלימודים ולסייע בקישוט בית הספר. התובע, כך לטענתם, לא קיבל הוראה לעלות על הגדר וההחלטה הייתה שלו בלבד. מנהל בית הספר נתן לאב הבית את ההנחיה לתלות היריעה, וההוראה הייתה מכוונת אליו בלבד.
התובע בסיכומיו שב וטען כי התאונה ארעה בשעות השהיה בבית הספר. כך שלגרסתו, בעת התאונה היה לכאורה באחריות המנהל. הנתבעת טענה כי נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים והמקובלים בנסיבות העניין ולא היה כל מפגע בטיחותי במקום האירוע וכי אין הוראות בטיחות לגבי תליית קישוטים, ולגבי מורים הבוחרים על דעת עצמם לעלות על גדר בכדי לסייע לאב הבית.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת נסיבות אירוע התאונה, האחריות וגובה הנזק. התובע טוען כי נתבקש על ידי מנהל בית הספר לסייע בהכנת בית הספר לקראת החג ותליית היריעה הייתה חלק מההכנות, ומנגד הנתבעת טוענת כי מדובר באירוע שהתרחש מחוץ לשעות העבודה.
ביהמ"ש קבע כי עדות התובע הותירה בו רושם אמין והיא מתיישבת עם עדותו של מנהל בית הספר, לעניין הדרישה לביצוע המשימה וההנחיות שניתנו בעניין. המשימה הייתה חלק מההכנות שנידרש היה לבצע לקראת החג, וזאת בהתאם להנחיות שניתנו למורים ע"י מנהל בית הספר. לכן המורה נפגע במהלך עבודתו כמורה בבית הספר.
עוד קבע ביהמ"ש כי יש להטיל את האחריות על הנתבעת, ולשם כך בחן את השאלה האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם אותה חובה הופרה על ידי משרד החינוך. "במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה"' קבע השופט נאיל מהנא.
השופט נדרש לשאלה האם הפעולה שעשה המורה היא פעולה יומיומית רגילה, שכן אז אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים, או בלתי רגילה. "תליית היריעה לצורך הצללה של חצר בית הספר כהכנה לאירוע החג שאמור היה להתקיים, אינה יכולה להיחשב כפעולה שגרתית אלא "בפעולה מיוחדת" המצריכה הוראות לביצוע והדרכה".
משרד החינוך לא הביא אף ראיה לכך שהמורה הודרך או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים, ולכן הם הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, בשיעור אחריות העומד על 80% ואילו לתובע אשם תורם בשיעור 20% לאירוע הנזק.
לעניין הנזק, ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע 10% נכות לצמיתות בגין קישיון נוח באגודל ועוד 5% לצמיתות בגין פגיעה עצבית. לסיכום קבע השופט כי יש לשלם למורה פיצוי בסך 189,458 ש"ח.
