שופט בית משפט השלום בתל אביב, אילן דפדי, קבע כי אישה אשר קיללה בני זוג, לאחר שנכנסו לשטח שטענה שהוא בבעלותה, תשלם להם פיצויים בגין לשון הרע בסך 12 אלף שקל. למרות זאת השופט דפדי קבע כי מאחר והתביעה שהועמדה על ידי בא כוח התובעים עו"ד רון לוינטל על סכום של 200 אלף שקלים וכן התובעים הגישו סרטונים רבים שיצרו הכבדה על בית המשפט, התובעים הם אלה שישלמו לנתבעת הוצאות בסך 12 אלף שקלים.
על פי כתב התביעה מדובר בשטח בעל ערך רב אשר הנתבעת ובן זוגה מנסים להעביר לבעלותם, כאשר הנתבעת מנסה למנוע כניסה ושימוש של הציבור בשטח. בני הזוג אף רישתו את המקום במצלמות אבטחה הפוגעות בפרטיות יתר השכנים ופתחו למעשה במלחמת חורמה נגד כל שכן שהתנגד למעשיהם. לטענת התובעים, הם נכנסו יחד עם שכנים נוספים לשטח. הדבר הפריע לנתבעת ולכן הזמינה את המשטרה.
למקום הגיעו ארבע ניידות משטרה על מנת לפנות את התובעים והנוכחים, אולם השוטרים שהגיעו קבעו כי ניתן להיכנס לשטח באין מפריע. בשלב זה, נטען על ידי עו"ד רון לוינטל, בא כוחם של התובעים, החלה הנתבעת לכנות את התובעת "זונה" וטענה שזו פלשה לשטח ביתה. בנוסף, כינתה אותה "קלפטומנית" ו"גנבה". הנתבעת חזרה על האמירות מספר פעמים לעיני אנשים ואף התיזה על התובעים ובני משפחתם מים באמצעות צינור השקיה.
בהמשך, כך נטען בתביעה, יצאה מביתה והחלה לגדף את התובע. הנתבעת כינתה את התובע "משוגע" וטענה כי "המשוגע לקח את כל השתילים" ו"גורנישט לקח את הכול". ובאירוע אחר כינתה הנתבעת את התובע מספר פעמים "קוף" וטענה שהוא פולש לשטח הפרטי שלה. עו"ד רון לוינטל טען בשם התובעים כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת גרמו לפגיעה בשמם הטוב, הציגו אותם באור שלילי ולפיכך הם זכאים לפיצוי בסך של 200 אלף שקלים.
מנגד טען פרקליטה של הנתבעת, עו"ד גדי בראון, כי התביעה היא דוגמא לשימוש לרעה בהליכי משפט. לטענתה, מדובר בחוליה נוספת בשרשרת של מעשים נלוזים ומכוערים של התובעים כלפיה וכלפי משפחתה. לאחר כ-40 שנות שכנות, הכריזו התובעים כי החצר המגוננת ומגודרת המשמשת גן הנצחה לאלוף יצחק שדה היא שטח ציבורי שמותר להרוס את גדרותיו, לחבל בו ולהיכנס לתוכו בכל עת ללא רשות. עוד טענה הנתבעת כי האמירות הנטענות והמוכחשות אינן מהוות לשון הרע שכן ברור לחלוטין כי מדובר בגידופים ובמילות גנאי שאמרה כאמצעי הגנה נואש על עניין אישי כשר בעת מצוקה קשה, כאשר הותקפה במפתיע בידי בריונים.
עם התביעה הוגשו גם לבית המשפט 22 סרטונים והשופט דפדי נתן החלטה לפיה כי באחריות ב"כ התובעים, עו"ד רון לוינטל לבדוק כי בדיסק אותו העבירה הנתבעת לבית המשפט, ואשר יש להניח כי העתק זהה ממנו הועבר גם אל השופט, מופיעים כל הסרטונים עליהם הוא מסתמך בתביעתו. בנוסף, קבע כי על עו"ד לוינטל להודיע לבית המשפט מהם הסרטונים עליהם הוא מסתמך בהתאם לסימון שנעשה. עוד קבע השופט שגם הנתבעת תודיע מהם הסרטונים עליהם היא מסתמכת.
"הנתבעת פעלה כאמור בהחלטתי", כתב השופט. "רק לאחר מספר אורכות, הגישו התובעים את המענה להחלטת בית המשפט. עיון במענה זה גילה שהתובעים לא פעלו כפי החלטת בית המשפט ולא עשו בהודעתם שימוש סימון שבית המשפט נתן לסרטונים כפי שנתבקשו, מה שהצריך מבית המשפט להקדיש זמן נוסף לצורך התאמה בין המענה לבין הסרטונים".
השופט דפדי קבע כי לאחר שעיין בכתבי הטענות, בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, החליט לדחות את התביעה בעיקרה. "למעשה", כתב, "שוכנעתי כי כל השתלשלות העניינים שהובילה להגשת התובענה כאן, מקורה בניסיונות התובעים לשנות את המצב הקיים ולכפות את כניסתם לשטח בניגוד להסכמת הנתבעת. זו נמשכה גם לאחר צו המניעה בהתנהגות מתגרה של מי מהתובעים או מי מטעמם וגררה התנהגות נסערת מצד הנתבעת בתגובה לכך".
למרות זאת השופט דפדי קבע כי מספר דברים שאמרה הנתבעת לתובעת מהווים לשון הרע בגינם היא זכאית לקבל פיצוי, אולם מאחר והתובעים שהיו מיוצגים על ידי עו"ד לוינטל, העמידו את התביעה, על סכום מופרז והכבידו על בית המשפט, הורה שהם אלה שישלמו הוצאות.
אשר להוצאות המשפט, ציין השופט כי "התובעים הגישו תביעה על סך של 200 אלף שקלים, אך זכו יחד בפיצוי כספי על סך של 12 שקל בלבד. קרי, 94% מתביעתם נדחתה. במסגרת ההליכים בתיק הוגשו 22 סרטונים. אלה הוגשו בניגוד להחלטות בית המשפט בדבר אופן הגשתם ויצרו הכבדה. ההליכים נוהלו עד תומם וגרמו מטבע הדברים להוצאות נכבדות לנתבעת מעבר לנדרש. בנסיבות אלה, יש מקום לחייב את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות משפט".
