שופט בית משפט המחוזי, שאול שוחט, דחה בקשת רשות ערעור, שעניינה העברת חומרים על-ידי עורכת דינה של מנוחה, במסגרת סכסוך בין שתי בנות על ירושת אימן.
השופט שוחט, הורה לעורכת הדין להעביר את החומרים והמידע לבתה השנייה של המנוחה ואף הורה לבת השנייה לשלם לאחותה 5,000 שקלים הוצאות ושכ"ט עו"ד.
המבקשת והמשיבה הן אחיות, החלוקות בנוגע לקיום צוואת אימן, כאשר המבקשת היא היורשת היחידה לפי הצוואה האחרונה, שהותירה המנוחה חודשים לפני פטירתה.
האחות שנושלה, התנגדה לקיום הצוואה, גם לנוכח טענותיה להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של אחותה בעריכת הצוואה.
אחד הנושאים העובדתיים, השנוי במחלוקת בנוגע לטענות אלה, הוא הנסיבות בעטיין עברה המנוחה להתגורר בבית המבקשת בתל אביב, כשנה לפני שהלכה לבית עולמה, שעה שבמשך כל השנים התגוררה בדירתה בירושלים המצויה באותו בניין בו מתגוררת המשיבה.
עורכת דין שייצגה את המנוחה בחייה וגם את הבת שהינה היורשת היחידה, טענה בדיון בבית המשפט לענייני משפחה שיש בידה דיסק, המתעד את תקרית אלימה בין בעלה של האחות שנושלה לבין המנוחה.
הטענה המרכזית של המשיבה בהליך ההתנגדות לצוואה היא כי בכל אותה תקופה מאז שהמנוחה עזבה את דירתה ועברה להתגורר בבית אחותה ועד לפטירתה כשנה לאחר מכן, הייתה המנוחה תחת שליטה מלאה של אחותה המבקשת, והיא זו שעמדה מאחורי כל המהלכים המשפטיים.
הבת שנושלה עתרה לביהמ"ש בדרישה שעורכת הדין של אימה וכעת של אחותה, תגיש תצהיר "ובו פירוט כל הידוע לה בעניין ההסרטות והתמלילים"
עוד התבקש בית המשפט להורות לעורכת הדין להמציא כל תיעוד נוסף (סרטים והקלטות) של המנוחה, ככל שאלה מצויים בידיה וכי עוה"ד כרם תצהיר מה אירע לתיעוד כאמור, ככל שאינו מצוי בידיה, זאת מאחר משעה שעורכת הדין ייצגה את המנוחה בזמן אמת – היא היחידה שיכולה לשפוך אור על העובדות הקשורות לתיעוד האמור. תיעוד זה, כך נטען, הוא בלב הבירור הראייתי שלה, בדבר השפעה בלתי הוגנת וכן התיעוד שהוגש הינו חלקי ומקוטע.
האחות באמצעות עורכת הדין טענו שהתיעוד המבוקש חוסה תחת חיסיון עורך דין – לקוח של האם ושלה. לטענתה, הדברים קל וחומר, לאור הצוואה בה הורתה המנוחה כי "כל המידע והמסמכים הנוגעים לי ולרכושי" ימסרו למבקשת בלבד. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט הוסיפה עורכת הדין וטענה, שיש להבחין בין מידע הנוגע לעריכת הצוואה גופה, שאינו חסוי, לבין מידע אחר.
שופט בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש להעביר את החומר לאחות המבקשת לאחר שאימץ את הדעה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית ולפיה החיסיון אינו עובר מן העולם בעקבות הפטירה אלא עובר ליורשי הלקוח וכי משמעות הדבר היא שלאחר פטירת הלקוח חב עורך הדין חובת סודיות כלפי יורשיו, ועורך הדין אינו מנוע להעיד ולהמציא ראיות גם בנוגע לדברים שהיו חסויים ככל שהיורשים מוותרים על החיסיון.
המחלוקת שנוצרה ועל כך הוגש הערעור, היא האם בשלב הנוכחי, בו טרם הוכרזו יורשי המנוחה, רשאי היה בית המשפט להורות על גילוי המידע לאור ויתור על החיסיון מצד בתה של המנוחה, היא המשיבה. המבקשת טוענת כי המשיבה, המתנגדת לקיום הצוואה, אינה בגדר "יורשת פוטנציאלית" של עיזבון המנוחה משטרם הגישה בקשה מתאימה למתן צו ירושה.
השופט שוחט לא קיבל את טענת האחות ועורכת הדין ודחה כאמור את הערעור. לדבריו, "הן המבקשת הן המשיבה בנותיה של המנוחה. שתיהן בגדר יורשות על פי דין. בהתאם לס' 2 לחוק הירושה: 'הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה'".
לפי השופט, המבקשת והמשיבה "הן בגדר יורשות פוטנציאליות של המנוחה, כיורשות על פי דין, ללא כל קשר לשאלה מתי תוגש בקשה למתן צו ירושה, שיכולה להיות מוגשת גם לאחר תום הליך ההתנגדות ובהתאם לתוצאותיו".
לשיטתו, העובדה כי "המבקשת הגישה בקשה לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה, לפיה היא זוכה במלוא עזבונה, אינה מקנה לה בשלב זה מעמד עדיף על פני המשיבה. שכן, הצוואה טרם קוימה ו'אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו-קיום לפי הוראות הפרק החמישי' (ס' 39 לחוק הירושה).
משכך, גם העובדה שבצוואה העומדת למבחן לפני ביהמ"ש קמא הורתה המנוחה כי מסמכים ומידע הנוגעים לה ימסרו למבקשת בלבד אינה מעלה ואינה מורידה".
