שופטת בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, איריס ארבל אסל, דחתה התנגדות לבקשת מתן צו קיום צוואה של מנוח שהוגשה על ידי בנו.
הצוואה, נכתבה שבוע לפני מותו של האב שהוריש את כל רכושו למטפלת שלו בשנתיים האחרונות לפני מותו ולבנו הוריש עשרה שקלים.
על פי התביעה שהוגשה לביטול צו ירושה של אדם שנפטר והוריש את כל כספו למטפלת שלו מטעם הביטוח הלאומי שטיפלה בו במשך השנתיים האחרונות לחייו, עד לפטירתו ולבעלה בחלקים שווים ולבנו רק עשרה שקלים.
לטענת הבן הצוואה נחתמה 7 ימים בלבד טרם הפטירה, תוך ניצול מצבו הקוגניטיבי המדורדר של המנוח, הפעלת השפעה בלתי הוגנת, אונס ותרמית ותוך מעורבות ברורה של המבקשים בעריכת הצוואה.
לדברי הבן, בינו לבין המנוח היה קשר חם וקרוב והוא היה בנו היחיד של המנוח וכל עולמו. המנוח אהב את בנו ושני ילדיו, נכדיו של המנוח, לשניהם צרכים מיוחדים בין היתר על רקע של אוטיזם וחירשות, והפגין אכפתיות רבה כלפיהם ודאגה לצרכיהם ורווחתם.
עוד טען הבן כי לא היתה סיבה אמיתית שהמנוח ינשל את בנו היחיד ואת נכדיו האהובים ויעדיף במקום את המטפלת מטעם הביטוח הלאומי ובעלה, אלא אם נוצל לרעה בעת חולשה ובנסיבות של מעורבות פסולה.
מנגד המטפלת ובעלה עתרו לקבלת צו ירושה וטענו כי בינם לבין המנוח, התפתחה מערכת יחסים משפחתית חמה, החורגת מקשרי עבודה רגילים והם אימצו את המנוח למשפחתם כולל בסופי שבוע וחגים.
במשך התקופה בה המטפלת טיפלה במנוח, לא היה שום קשר בין הבן לבין המנוח והבן שמתגורר דרך קבע בחו"ל, מעולם לא הגיע לבקר אותו. לטענת המטפלת, הבן אפילו לא הגיע לארץ להלוויה של אביו, למרות שהגופה המתינה בקירור חמישה ימים על מנת לאפשר לו להגיע, ובעלה של המטפלת הוא שנשא את ההספד העיקרי על המנוח. לעומת זאת, לטענת המטפלת ובעלה, הבן מצא זמן להגיע לאירוע משפחתי שהתקיים מספר חודשים מאוחר יותר ולדיונים בעניין הצוואה, דבר האומר דרשני.
עוד טענו בני הזוג, כי למרות שהמנוח סבל ממחלת לב, הוא היה צלול ודעתן ונהג להתקלח לבד ולאכול בעצמו ולהם לא היה כל חלק בעריכת הצוואה, הם אינם מכירים את העורך דין שערך את הצוואה, אינם יודעים כיצד המנוח הגיע אל עורך הדין וכלל לא ידעו שהמנוח ערך צוואה עד לאחר הפטירה, כאשר הצוואה נמצאה בדירת המנוח וכל הטענות של הבן הן טענות ספקולטיביות בלבד, שכן הוא לא נכח בחייו של המנוח, לא שהה בארץ, לא עמד בקשר עם המנוח וכל טענותיו הן בגדר השערות והנחות.
כאמור השופטת ארבל קיבלה את בקשת המטפלת והוציא לה ולבן זוגה צו ירושה לאחר ששמעה, בין השאר את עדותו של עורך הצוואה, אשר העיד כי המנוח הגיע למשרדו בעצמו ושוחח עמו באופן שניתן היה להתרשם שהוא כשיר לערוך צוואה וכן את עדות אשתו של הבן.
"עדותה של ד', אשתו של המתנגד", כתבה השופטת בהחלטתה, "אשר הודתה כי המתנגד לא ביקר את אביו משך למעלה מעשור, העובדה שלמרות שהליכי ההתנגדות התנהלו משך כארבע שנים, המתנגד לא מצא לנכון לעתור למינוי מומחה רפואי, היעדר עדים מטעמו של המתנגד בדבר ניתוק של המנוח מסביבתו על ידי המבקשים והיעדר מסמכים רפואיים המקימים תשתית מספקת בדבר קשייו הרפואיים של המנוח, אף שבית המשפט נתן צו המאפשר לצדדים לקבל את כל המסמכים הרפואיים של המנוח".
השופטת ארבל הוסיפה: "על כך יש להוסיף כי טענתו הקשה של המתנגד, לפיה המבקשים החתימו את המנוח על מסמכים המאפשרים להם לבצע פעולות בחשבונות הבנק שלהם, התבררה כלא יותר מאישור ספציפי שנתן המנוח ל-ב' לסגור עבורו חשבון בבנק ולבטל הוראות קבע לידיעות אחרונות ולחברת החשמל בבנק. לאור האמור, אני קובעת שהמתנגד לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת, או כל עילה אחרת בגינה יש להורות על ביטול הצוואה".
עו"ד הילה צאירי: "'תחושת בטן' לא מספיקה"
עו"ד הילה צאירי, המתמחה בדיני משפחה, בפרשנות על החלטת ביהמ"ש: "אדם נישל את ילדיו והוריש את כל רכושו לצד ג' שדאג לו וטיפל בו בערוב ימיו. האם היתה זו השפעה בלתי הוגנת או הכרת תודה? להוכיח טענה של השפעה בלתי הוגנת, זאת לא משימה פשוטה. "תחושת בטן" לא מספיקה. ישנם 4 מבחנים עיקריים שצריך להוכיח לביהמ"ש כדי שהטענה תתקבל.
"רוב האנשים חושבים שמספיק להוכיח שמישהו השפיע על המנוח/ה. אולם זאת טעות, עם השפעה על אדם אין בעיה. הבעיה היא כאשר ההשפעה היא "בלתי הוגנת".
ולכן הדגש הוא על חוסר ההוגנות ולא על עצם ההשפעה
. כך למשל, אם ילד השפיע על הורהו לתת לו יותר, כי הוא דיבר אל ליבו, על כך שמצבו הכלכלי קשה, על כך שזה מאד יעזור לו לקבל נתח גדול יותר בירושה, ובסופו של דבר ההורה השתכנע – אין בעיה. הבעיה תתרחש כאשר אותו ילד יגיד להורה; אם לא תתן לי יותר, אני לא אטפל בך, לא אבקר אותך, לא אביא את הנכדים.
זאת השפעה בלתי הוגנת. מכאן ברור מדוע כל כך קשה להוכיח את הטענה הזאת.
"לאור זאת בהלכת מרום קבע בית המשפט העליון ארבעה מבחנים מצטברים שיראו אם היתה או לא היתה השפעה בלתי הוגנת;
הראשון הוא מבחן התלות והעצמאות, קרי מה מצבו של המנוח בעת עריכת הצוואה? האם הוא היה חלש פיסית או קוגנטיבית וזקוק לעזרה?
המבחן השני הוא מבחן התלות והסיוע; אם המצווה לא היה עצמאי והיה זקוק לסיוע, האם מי שקיבל את הירושה היה זה שהעניק לו את הסיוע? והאם הקשר ביניהם התבסס על אותו סיוע.
מבחן שלישי הוא מבחן הקשרים עם אחרים; יש לבדוק האם המצווה היה מבודד או שהיו לו קשרים עם אחרים (שהרי אם היו לו קשרים עם אחרים, הוא לא היה תלוי במי שקיבל יותר והיכולת שלו להשפיע עליו באופן בלתי הוגן פוחחת)
המבחן הרביעי הוא מבחן נסיבות עריכת הצוואה. עד כמה, מי שקיבל נתח גדול יותר, היה שותף או מעורב בעריכת הצוואה. גם מבחן זה ייתן מענה על השאלה האם היתה השפעה בלתי הוגנת. חשוב לשים לב, התשובה על כל ארבעת המבחנים צריכה להיות חיובית".
"בפסק הדין לא הצליח הבן להוכיח את ארבעת המבחנים; כך הוכח לבית המשפט שהמטפלת ובעלה כלל לא ידעו על כך שהמנוח ערך צוואה. גם עוה"ד שערך את הצוואה העיד על כך. הבן לא הצליח להוכיח שאביו היה תלותי או במצב קוגנטיבי מוחלש. נהפוך הוא, ביהמ"ש נתן לבן הזדמנות לקבל את המסמכים הרפואיים של המנוח על מנת להוכיח את טענתו, אבל הוא לא עשה כן וגם לא ביקש למנות מומחה מטעם ביהמ"ש שיבחן מה היה מצבו הקוגנטיבי. הבן גם לא הצליח להוכיח שאביו היה מנותק מהסביבה, ושהמטפלת ובעלה היו אחראים לנתק הזה. המטפלת ובעלה לעומת זאת, הוכיחו כי בינם לבין האב היה קשר חם ומשפחתי, והם אירחו אותו ודאגו לו, לא רק במסגרת עבודתם, אלא גם בחגים וחופשות.
"אין ספק שלמקרא השורה התחתונה, לפיה המטפלת ובעלה ירשו את המנוח במקום בנו היחיד, הבטן קצת מתהפכת. אבל כאשר מתעמקים בפרטים, מבינים שרצונו של המנוח היה לדאוג למי שדאג לו, למי שחפץ ביקרו ובשלומו, ולהוקיר תודה למטפלת ובעלה על הטיפול המסור והחברה שהעניקו לו בערוב ימיו".
לאתר עו"ד הילה צאירי – דיני משפחה וירושה
לצפייה ודירוג כבוד השופטת איריס ארבל אסל
עו"ד הילה צאירי, בעלת ניסיון של 20 שנה בפתרון וניהול סכסוכי ירושה ומשפחה. בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א בהצטיינות, והפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה בהצטיינות, מומחית בתחום דיני הירושה והעברה בין-דורית
