בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דן לאחרונה בשאלה האם נסיבות מותו של עובד התעשייה האווירית מזכות את אלמנתו בגמלת תלויים לנפגע עבודה. המנוח, שעבד בתעשייה האווירית במשך כ-35 שנים, שם קץ לחייו באוגוסט 2013.
אלמנתו טענה שהוא פנה קודם לכן למנהלו, שטח בפניו את בעיותיו וביקש לצאת לפרישה מוקדמת.
לטענתה הוא נענה בתשובה מזלזלת ועזב את העבודה באמצע היום בכעס רב ובסערת נפש.
לאחר השיחה הקשה הוא נותר בביתו במשך חודש וחצי, היה שרוי בדיכאון עמוק ונטל תרופות אשר לא סייעו למצבו, ולבסוף שם קץ לחייו.
התובעת הוסיפה כי הלחץ בעבודה בו היה נתון והמעבר הכושל למחלקה אחרת, לרבות היחס המזלזל של המנהל הובילו למצבו הנפשי הקשה ולבסוף להתאבדות. עוד הוסיפה הנתבעת כי במהלך התקופה בה המנוח נותר בביתו, המעסיק לא שאל לשלומו ולא שלח נציג מטעם העבודה לבקרו.
לטענת הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי אשר אירע למנוח, ולא הוצגו ראיות להוכחת הטענה כי המנוח חווה דחק נפשי בלתי רגיל. כמו כן, לא הוכח קיומו של אירוע מיוחד ומוגדר, תחום בזמן ובמקום הקשור לעבודה, המהווה אירוע טראומטי שניתן לקשרו למוות.
בית הדין קבע כי מלשון החוק (סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי) עולה באופן ברור כי לצורך קבלת התביעה על התובעת להוכיח כי ארע למנוח אירוע מיוחד בעבודה שגרם למצבו הנפשי.
הפסיקה קבעה כי אירוע התאבדות יוכר כתאונת עבודה במידה ויוכח קיומו של אירוע מיוחד באופן סובייקטיבי הנתמך בראיות אובייקטיביות וניתן לקשור אותו לנזק הבא לאחריו.
"השתדלה להזכיר לה דברים"
בית הדין התייחס לכך שהתובעת ניסתה לתאם גרסאות עם העדה במשפט, שהכחישה את דברי התובעת וטענה שאינה זוכרת את המנוח עוזב את העבודה כשהוא כעוס ונסער. "הגברת פלונית העידה כי התובעת השתדלה להזכיר לה דברים אשר אינם מצויים בזיכרונה". השופט הביא את דבריה של העדה בסיום העדות: "היא (התובעת) דיברה איתי בטלפון היא אמרה לי שאני אגיד את מה שהיא אומרת ואם אני לא יגיד היא תזמן אותי לבית המשפט".
בית הדין בחן גם את טענת התובעת לפיה ביקש המנוח לצאת לפרישה מוקדמת. מנהלו של המנוח טען בבית הדין כי אינו זוכר קיומה של פגישה כזו, בעוד בחקירתו מול החוקר טען כי נפגש איתו. עם זאת, בהמשך עדותו הסביר את הסתירה בכך שלא הייתה שיחה מסודרת במשרדו אלא ככל הנראה בעת שסייר במחלקה פנה אליו המנוח ושאל אם ניתן לצאת לפרישה מוקדמת. "מאוד כואב לי הסיפור הזה, אם הוא היה דורש לצאת ולא הוצאנו אותו.. זה לא היה המצב הזה, לא היינו במו"מ שאני אלך להנהלה ואני אוציא אותו, הייתה שאלה והייתה תשובה מאז הוא לא חזר, לי זה כאב, אבל יותר מזה באתי והרגשתי הרגשה לא טובה. הכרתי אותו המון שנים, הוא עבד אצלי גם במפעל הקודם".
לכך הוסיפה השופטת את עדותו של חבר קרוב של המנוח, שמסר כי לא היה משהו חריג או מיוחד בעבוד ואם אכן היה, המנוח היה מספר לו. "אני יודע במפורש שלא היה לו כי היה מספר לי, אמנון ואני היינו קרובים מאוד… עזרו לו, העריכו ונתנו לו, עזר לו בכל אני שוב אומר. הכל היה רגיל וטוב איתו".
לאור כל זאת, קבעה השופטת רוית צדיק כי גרסת התובעת בדבר התרחשות אירוע מיוחד במהלך עבודת המנוח לא הוכחה, ולכן דין התביעה להידחות.
