שופטת בית משפט השלום בעכו, אביגיל זכריה, דחתה תביעת לשון הרע, אותו הגיש אב נגד המחנכת של בנו בבית הספר שלטענתו היא פרסמה על חילופי דברי קשים בין השניים לאחר שאמרה לו כי בנו לא יוכל להמשיך בכיתת המצטיינים. השופטת זכריה, אף חייבה את האב לשאת בהוצאות המחנכת ושכר טרחת עורכי דינה בסך כולל של 7,000 שקלים.
הנתבעת שימשה כמחנכת בבית ספר בצפון הארץ, כיתה בעלת מסלול ייעודי לתלמידים מצטיינים, שם לימדה את בנו של התובע, שהועסק באותו בית-ספר באותה תקופה. לטענת האב ביום הורים, שהתקיים התנהלה פגישה בינו לבין המחנכת של בנו, במהלכה עדכנה אותו על מצבו הלימודי והחברתי של בנו. בין היתר, הנתבעת מסרה לתובע שבנו אינו עומד בדרישות והציגה לו מכתב התראה מטעם גורמים מקצועיים שונים העוסקים בביה"ס ממנו עולה כי בנו של התובע נדרש לשפר הישגיו והתנהלותו על מנת שיוכל להמשיך בלימודיו באותה כיתה.
נוכח האמור החלו חילופי דברים קשים, ככל הנראה, בין התובע והנתבעת, שעמדו ברקע הגשת התביעה. בתביעה טען התובע כי בימים לאחר מכן הפגישה, הנתבעת פרסמה דברים הנוגעים אליו באופן הבא "הוא צעק עלי ביום ההורים בזמן שהותו איתי לבד בכיתה ושכל ההורים שהיו בחוץ שמעו אותו צועק… הוא רדף אחרי בפרוזדור צעק, השפיל ואיים עלי בפני כל האנשים שהיו באותה העת במקום… הוא כותב עלי דברים במספר! רשתות חברתיות ומוציא דיבתי ללא יכולתי להגיב".
התובע לא פירט באיזה אופן בוצע הפרסום האמור ומנין נלקחו הציטוטים אך ציין כי הוא הגיע לידיעת 20 גורמים והיה חשוף לטענתו ל כ – 100 גורמים רבים נוספים. רק בשלבים מאוחרים יותר של ההליך, במסגרת התצהיר והסיכומים, התובע הפנה לשני מסמכים שונים שנטען לגביהם כי הם נכתבו ע"י הנתבעת מהם ניתן לשיטתו ללמוד אודות הפרסום נשוא התביעה: הודעת דואר אלקטרוני שיגרה הנתבעת למנהלי ביה"ס ולגורמים מקצועיים אחרים ומסמך שהוכתר כ"דו"ח חינוכי" שצורף לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת.
השופטת זכריה, דחתה את תביעת האב וציינה כי הנתבעת תיארה סיטואציה עובדתית כלשהיא אותה חוותה לטענתה – וטענתה זו במישור העובדתי לא הופרכה ולא נסתרה על ידי התובע. על פי פסק הדין, לא היה בתיאור עצמו כדי להוות לשון הרע או לעלות כדי אותו רף שבית המשפט ימצא לתת לו הגנה במסגרת תביעת לשון הרע.
"דבריה של הנתבעת כמפורט לעיל", כך כתבה השופטת, "מבוססות על תיאור המקרה הפרטי שלה ועל מעשיו של התובע במסגרת הפגישה הספציפית שהתקיימה ביניהם, התחושה הקשה שהותירה בה כפי שניתן היה להתרשם גם במעמד עדותה ובימים שלאחר מכן".
בפסק הדין נכתב עוד: "עם כל הכבוד לתובע ותחושותיו האישיות, הרי שתיאור מסוג זה לפיו התובע הרים את קולו וצעק, איננו מגיע כדי ביזוי התובע או השפלתו ואין בו כשלעצמו כדי לגרום לאדם הסביר לחוש בוז או לעג כלפיו. נזכיר כי לשון הרע צריכה להיות כזו שבמבחן אובייקטיבי יהיה בה כדי: "להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשות מטרה לבוז או ללעג מצדם". ממקרא הפרסום בכללותו אף עולה שהנתבעת הביעה תחושה אישית המבטאת את רגשותיה, כך שבעקבות התנהלותו התובע כלפיה היא חשה 'מושפלת' ו-'מאוימת'. לא הוספו טענות עובדתיות להאדיר את תחושת הנתבעת ולהשחיר את פני התובע, והיא רק ביקשה להביע את דעתה האישית בנושא ובמיוחד את תחושותיה שלה והפנתה את הדברים לגורמים מצומצמים ורלבנטיים ולא עלה בידי התובע להוכיח אחרת".
___________________________________________________________________________
