שופטת בית משפט לענייני משפחה בת"א, סגלית אופק, פסקה כי דירה שהסכם לרכישת הזכויות שלה, נחתם על-ידי בני זוג טרם גירושיהם, ישאר בידי האישה ודחתה בקשה של הגרוש שלה ושלושת אחיו, שדרשו 'סילוק יד' של האשה מהדירה וחיובה בתשלום הוצאות נזיקין.
התובעת ובעלה לשעבר, עברו מספר שנים לאחר שהתחתנו לגור בדירת הורי בעלה שנפטרו. זכות הבעלות בדירה היתה רשומה על שם הבעל ושלושת אחיו בחלקים שווים, מכח צו הירושה וחמש שנים לאחר הנישואים חתמו הצדדים על הסכם מכר שלושת האחים מכרו 75% מזכות הבעלות לבני הזוג, בתמורה ל-1.8 מיליון שקלים. לעת חתימת הסכם המכר התגוררו בני הזוג בדירה בשכירות.
בני הזוג, שילמו לאחים 1.1 מיליון שקלים ונותר עדיין חוב של כ- 700 אלף שקלים, ואף נרשמה לטובת בני הזוג הערת אזהרה על זכויות האחים בדירה מכח הסכם המכר, העסקה דווחה לשלטונות מיסוי מקרקעין ושולמו בגין המכר תשלומי המס שנדרשו. בני הזוג המשיכו לשלם לאחים דמי שכירות בסך של 4,500 שקלים לחודש ופנו לקבל הלוואה לדיור אולם הבנק ביקש כתנאי לקבלת הלוואת המשכנתא, להמציא אישור של האחים, על כך שהסכם המכר בתוקף אולם אלה לא הסכימו לחתום על התצהיר ואף סירבו לקבל את יתרת הכספים עפ"י הסכם המכר.
לאחר הגירושים, דרשה האשה, באמצעות בא כוחה, להשלים את עסקת המכר אולם האחים השיבו, באמצעות בא-כוחם, והודיעו על ביטול הסכם המכר, בשל אי ביצוע תשלום מלוא התמורה, המהווה הפרה יסודית של ההסכם ומקנה להם סעד של ביטול וכן דרשו ממנה לפנות את הדירה. בני הזוג הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו נותרו להתגורר בדירה האשה ושני ילדיהם המשותפים של בני הזוג ואילו הנתבע עזב.
השופטת אופק קבעה כי ניתן להשלים את העסקה ולא קיבלה את הבקשה לסלק את האישה מהדירה והורתה לה ולגרוש להוציא משכנתה מהבנק תוך מספר חודשים ולשלם את יתרת הכסף לאחים. "חרף העובדה", כתבה השופטת, "שמועדי תשלום תמורת המכר נקבעו כתניה יסודית מוסכמת, הרי לנוכח חלוף הזמן ואי העמידה על ביצוע התשלומים במועד, הפכה תניה זו לתניה לא יסודית, במובן זה שהאחים לא היו רשאים לבטל את הסכם המכר, מבלי שניתנה לבני הזוג ארכה לתיקון ההפרה. בין שמדובר בתניה יסודית ובין אם לאו, בענייננו לא הוכח שהייתה הפרה, לנוכח הסדר התשלומים עליו הסכימו הצדדים, וכן לא הוכח שהייתה הודעת ביטול כדין".
השופטת הוסיפה: "בני הזוג המשיכו להתגורר בדירה, ולא נטען, כי מי מהאחים דרש אי פעם לפנותם; דרישה לפינוי באה, לראשונה, בסמוך להליך משפטי זה, ובחלוף שבע שנים ממועד חתימת ההסכם. כמו כן, לא נסתרה טענתה של האשה, לפיה במהלך כל השנים נהגו בני הזוג מנהג בעלים בדירה, ושילמו לוועד הבית בגין הוצאות חריגות של הבניין".
השופטת אופק, החליטה לא לשערך את מחיר הדירה על פי שווי השוק העדכני של הדירה, זאת בהתחשב במכלול הנסיבות והסתפקה בשערוך החיוב החוזי, באמצעות חיוב בריבית והצמדה.
_________________________________________________________________________
