שופט בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, מוסטפא קאסם, דחה תביעה של מורה למוסיקה מצפון הארץ שביקשה מבית הדין ליתן צו הצהרתי לפיו השעייתה מעבודתה אגב סירוב בית הספר, למסור לה חומר כתוב שעמד בבסיס זימונה לשימוע – נעשה שלא כדין וכן מתן תשלום פיצוי בסך של 25,000 שקלים בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלות בית הספר.
התובעת הינה מורה למוסיקה, שאינה עובדת הוראה קבועה במשרד החינוך. לפני כשנה, לטענת בית הספר הממוקם בצפון הארץ, התרחש אירוע המשמעת נשוא התביעה. האירוע התרחש במהלך שיעורי המוסיקה שהועברו על ידי התובעת כאשר מדובר בשלוש כיתות שונות: שתי כיתות ד' וכיתה ב'.
הדברים תועדו על ידי מנהל בית הספר בטופס "דיווח אירוע משמעת", אשר הועבר למפקח בית הספר וכן הועבר בהמשך על ידי הפיקוח לסגן מנהל המחוז, שלפיו התובעת נהגה באלימות נגד קטינים במספר הזדמנויות, זרקה כיסא, עט ומשכה באוזנו של תלמיד אשר חש כאבים כתוצאה מכך.
עוד באותו היום, בהתאם להנחיות האגף, נשלח לתובעת מהמחוז מכתב זימון להגשת טיעוני שימוע טרם השעיה דחופה ובמסגרת מכתב הזימון צוין במפורש כי "אי העברת טיעוני שימוע כמוהו כוויתור על זכות השימוע על כל המשתמע מכך".
התובעת הכחישה כל התנהגות אלימה כלפי תלמידים, וכן נתבקשה דחיית מועד הגשת טיעוני השימוע עד לאחר קבלת העתק מהתלונות שהוגשו נגדה. סגן מנהל המחוז הסכים לדחייה בת שבוע והוסיף כי אי הגשת הטיעונים עד למועד זה כמוה כוויתור לשימוע על כל המשתמע מכך.
בסופו של יום, התובעת בחרה שלא להגיש טיעונים בכתב מטעמה והיא הושעתה בהשעיה דחופה על ידי מנכ"ל המשרד, למשך 14 ימים. לאחר מכן התקבלה החלטת מנכ"ל המשרד בדבר הארכת ההשעיה הדחופה ב-16 ימים נוספים, זאת לאחר עיון נוסף בחומרים "ולנוכח העובדה שטרם נסתיימה בדיקת הרשויות בעניינך, וכן לאור חומרת החשדות".
אף לאחר ההשעיה הראשונה ובפרק הזמן שבינה לבין הארכתה – לא הוגשו טיעונים בכתב מטעם התובעת, על אף שבהחלטה בדבר ההשעיה ניתנה לתובעת הזדמנות נוספת להגיש טיעונים מטעמה, לרבות בקשר להשעייתה הראשונה. אך שוב היא בחרה שלא להגיש או לטעון דבר. עם תום השעייתה, שנמשכה חודש, התובעת שבה לעבודתה.
התובעת טענה בכתב התביעה, כי מספר ימים לאחר שהחלה לעבוד בבית הספר החל מנהל בית הספר, להעליל עליה עלילות ולהאשימה במעשים שאינם ידועים לה, ובהם אלימות נגד תלמידים, וזאת תחת רצונו להעסיק מורה אחרת במקומה והציע לה להגיש לו מכתב הפסקת עבודה בבית הספר – אותו סגנן בעצמו ואם היא תחתום על המכתב הוא יעלים עין ולא יקיים את חובתו החוקית לדווח על מעשי האלימות שהיא ביצעה כלפי תלמידים בבית הספר.
התובעת סירבה לחתום על המכתב והודיעה למנהל כי היא לא נהגה באלימות כלל. או אז כעס מנהל בית הספר והודיע לה כי הוא ידווח לממונים עליו על התנהגותה האמורה. עוד הוסיפה כי לא הגיבה מאחר ולא ניתנה כל הזדמנות לענות להאשמות שהופנו כלפיה בצורה מקובלת ומנומקת מאחר שלא קיבלה את התלונה כנגדה ועל כן לא היה בידיה מידע בסיסי כמו מי התלונן, מי התלמיד שנזרק עליו כיסא, באיזו שעה, באיזה מקום, וכד'. המדובר בפגיעה קשה בזכות הטיעון ובזכויותיה החוקתיות של התובעת.
השופט קאסם תהה משלא הוגשו תלונות בכתב כנגד התובעת, לא ברור מדוע בחרו הנתבעים שלא לציין זאת בפירוש בהתכתבויותיהם מול בא כוח התובעת ולהבהיר כי אין תלונות בכתב. "למעשה", כתב השופט, "נוצרה עמימות בכל הנוגע לשאלת התלונות בכתב שעמדו בפניהם או שבמקרה זה – שלא עמדו בפניהם. לו היו הנתבעים חושפים נתון זה בפני התובעת, והיו מעמידים אותה על כך שמדובר בתלונות בעל פה של הורים ותלמידים אשר עלו עלי כתב רק בטופס הדיווח שהוכן על ידי המנהל, ובפרט כשלתובעת טענות שונות באשר לאי שביעות רצונו של המנהל משיבוצה בבית ספרו, יכול שהתובעת הייתה מעלה טענות מסוג זה כבר בשימוע".
השופט הוסיף: "הנתבעים בחרו שלא להעביר לידי התובעת את טופס הדיווח טרם הליך השימוע – ובכך נפל לכאורה פגם בהליך. יחד עם זאת, משעיקרי הטופס תומצתו ופורטו בפני התובעת הן בעל פה והן בזימון לשימוע, ומשהתובעת בחרה שלא להשמיע טענותיה כלל חרף ההזדמנויות שניתנו לה– לא שוכנענו שהפגם בהליך השימוע כשלעצמו מצדיק את ביטול הליך ההשעיה הדחופה, כאילו לא היה. חרף היעדר טיעונים מטעם התובעת, מכלול נסיבות האירוע וחומרתו נשקלו כדבעי על ידי הגורמים המקצועיים בנתבעת. שוכנענו כי ההחלטה בדבר השעייתה הייתה סבירה ומידתית – והיא נבעה משיקולים ענייניים".
_____________________________________________________
