לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הוגשה הודעת ערעור על קולת עונשה של ענת דיין מאשקלון, שהורשעה בגניבה של למעלה מחצי מיליון שקלים מניצול שואה עיוור, בן 84, ונידונה ל-32 חודשי מאסר בלבד. לעמדת המדינה "אין בענישה זו כדי לשקף את הלכתו המפורשת של בית המשפט העליון, ששב והתריע על התופעה של ניצול קשישים, ועל חובתם של בתי המשפט לתרום את תרומתם למיגורה".
המדובר בנאשמת, אשר הועסקה בין השנים 2016-2019 כעוזרת של המתלונן, כאמור ניצול שואה, עיוור המסתייע במטפלת סיעודית צמודה, שילדיו מתגוררים בארה"ב ובאילת. תפקידה של הנאשמת היה להיות למתלונן לעיניים בענייניו האישיים והכספיים – משיכת מזומן, הפקדת שכר עבור המטפלת הסיעודית, קניית מזון וכד'. במסגרת זו, קיבלה הנאשמת גישה מלאה לכרטיסי האשראי ולקוד סודי של המתלונן.
על פי הנטען, כבר מהחודש הראשון להעסקתה ובמשך כ-3 שנים, ניצלה הנאשמת את מוגבלותו של המתלונן ואת היותו חסר ישע, וגנבה ממנו במרמה ובדרכים מגוונות את תמלוגי ניצולי השואה שקיבל, הביטוח הלאומי וביטוחים אחרים, בסך כולל של 550 אלף שקלים. חלק מהגניבה, כל על פי הרשעתה, בוצעה באמצעות כך שהנאשמת ניצבת שוב ושוב לצד המתלונן שעה שזה נותן בה אמון, מורה לה למשוך כספים נדרשים – והיא מושכת סכום גדול יותר, כשאת יתרת הכסף היא נוטלת לכיסה.
בנוסף, השתמשה הנאשמת לצרכיה האישיים בכרטיסי האשראי של המתלונן, וביצעה רכישות בחנויות בגדים, מזון וחנות למוצרי חיות בית. כמו כן, גנבה הנאשמת מהמתלונן פנקס צ'קים, זייפה אותם, וקנתה בהם טובין או שפרטה אותם בצ'יינג' למזומן. בניסיון להסתיר את מעשיה, הפקידה הנאשמת כספים לחשבונו של המתלונן וביצעה העברות בין חשבון לחשבון. מעשיה של הנאשמת הופסקו רק לאחר שהתגלו על ידי בנו של המתלונן.
לאחר הליך גישור, הודתה הנאשמת והורשעה בביצוע עבירות של גניבה בידי עובד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר. במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה הפרקליטות לקבוע בעניינה של הנאשמת מתחם עונש בין 4 ל-6 שנות מאסר, ולהטיל עליה עונש ברף העליון של המתחם.
בית משפט השלום בבאר שבע, השית על הנאשמת 32 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרה, תוך שהוא נותן משקל לנסיבותיה האישיות של הנאשמת. כמו כן, הטיל בית המשפט על הנאשמת עונש של מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן בסך של 100 אלף שקלים.
במסגרת הערעור מבקשת המדינה מבית המשפט המחוזי להחמיר באופן משמעותי בעונשה של הנאשמת, וכן להגדיל את גובה הפיצוי למתלונן. "ענישה המתמצה ב-32 חודשי מאסר", כך נכתב בבקשה, "ביחס למסכת הגניבה המתוחכמת שביצעה הנאשמת במשך 3 שנים, בניצול שלה את מוגבלותו וחוסר הישע של המתלונן, עיוורנו, גילו והעובדה כי בני משפחתו אינם מתגוררים בקרבתו, תוך הפרת האמון המוחלט שנתן בה, אינם טומנים בחובם מסר הרתעתי לא רק כלפי הנאשמת עצמה, אלא גם כלפי עבריינים בפוטנציה האורבים לאוכלוסיית הקשישים בישראל".
עוד נכתב בערעור: "חוסנה של החברה ביחסה כלפי אוכלוסיית הקשישים בישראל, וקיום מצוות 'מפני שיבה תקום', נמדד, בין היתר, ב'חוסן השיפוטי', בהיות בית המשפט משקף ערכי חברה ומעצבם על פיהם".
לעמדת המדינה, אין במתחם שנקבע ע"י בית המשפט קמא "כדי לשקף את ההלימה השיפוטית המתחייבת מהבחינה הערכית… ענישה 'רזה' זו יכולה לטעת בקרב נאשמים בפוטנציה כמותה של המשיבה, מסר שגוי, להמתקת עונשם, חרף ביצוע עבירות גניבה ומרמה מעין אלה הפוגעות 'בבטן הרכה' החברתית".
