שופטת בית משפט השלום בנתניה, מרי יפעתי, דחתה תביעת לשון הרע, אותה הגיש צעיר נגד שתי נשים, אשר פרסמו פוסט בפייסבוק, כי מדובר בערבי המתחזה ליהודי ומפתה בנות יהודיות ומאסלם אותן. השופטת יפעתי קבעה כי אינה סבורה כי בענייננו של התובע התקיימה דרישת הזיהוי וחייבה אותו בתשלום הוצאות בסך 4,000 שקלים לכל אחת.
על פי התביעה, השתיים שיתפו, כל אחת בנפרד, פוסט וזו לשונו : "ערבי מתחזה בשם יהודי שקורא לעצמו ……… ומכיר בחורות יהודיות בקבוצות בוואצפ ובפייסבוק יש לו מבט חלקלק ומפתה בנות יהודיות ואז מאסלם אותן… הכינוי שלו ………. בפייסבוק המס טלפון שלו …….-050 נא להפיץ". בין התובע למי מהנתבעות אין כל היכרות ואף הנתבעות אינן מכירות אחת את השנייה.
כל אחת מהנתבעות נחשפה לפוסט במסגרת קבוצת וואצאפ אחרת ושיתפה את אותו. לגרסת הנתבעת הראשונה היא שיתפה את הפוסט בפייסבוק ולמחרת, בעקבות פניית התובע אליה, הסירה את הפוסט ובהמשך אף פרסמה הודעת התנצלות לפיה הובא לידיעתה כי האמור בפוסט אינו נכון. לגרסת הנתבעת השנייה, היא נחשפה לפוסט בקבוצת וואצאפ "אהבת ישראל" ושיתפה אותו בשתי קבוצות וואצאפ: הקבוצה ממנה קיבלה את הפוסט וקבוצה נוספת הכוללת ארבע מחברותיה. מיד בסמוך לאחר פניית התובע אליה בגין הפוסט, פרסמה הודעת התנצלות מחקה את הפוסט לפיה האמור בפוסט אינו נכון.
נטען בכתב התביעה כי הנתבעות פרסמו כי התובע הינו "ערבי המתחזה לשם יהודי" ובכך ייחסו לתובע ביצוע עבירה פלילית של התחזות, פגעו בשמו, הטילו ספק ביהדותו או במוצאו, ואף ייחסו לו מרמה על מנת לפתות בנות יהודיות לקיים עמו יחסי מין ולגרום להן להמיר את דתן לדת המוסלמית. עוד נטען כי הנתבעות הפיצו, ושידלו אחרים להפיץ, את טענותיהן השקריות ביודען שהן שקריות.
הנתבעות, כך נטען בתביעה, "השפילו את התובע בפועל השפלה כואבת ושמו אותו מטרה לשנאה ובוז ולעג וביזו אותו בשל טענות כוזבות".
"הנתבעות", נכתב עוד, "פרסמו לשון הרע כנגד התובע בשיתוף פעולה ובקנוניה ביניהן ולא בכדי פרסומיהן דומים עד זהים. הנתבעות אף לא נקטו באמצעים סבירים על מנת לבדוק האם פרסומיהן אמת ולא ניסו לערוך בירור מול התובע, חרף שידעו, כפי שאף כתבו בפוסט את מספר הטלפון שלו".
מנגד, טענו הנתבעות בכתבי הגנתן כי שיתפו את הפוסט "ככתבו וכלשונו בתום לב ועל מנת להזהיר בנות יהודיות מפני 'הערבי המתחזה ליהודי'". הנתבעות, כך לגרסתן, אינן מכירות את התובע והפרסום כלל לא היה כלפיו אלא כלפי ערבי המתחזה ליהודי. התובע, הוסיפו, לא הוכיח כי אכן מדובר בו היות וישנם מספר אנשים באותו שם הפעילים בפייסבוק ואף מספר הטלפון המופיע בפרסום אינו מספר הטלפון של התובע.
השופטת יפעתי דחתה את התביעה מאחר ועיקר המחלוקת בעניין נסובה סביב דרישת הזיהוי. קרי, האם הוכח כי האמור בפרסום מיוחס לתובע ולדברי השופטת, מבדיקת מכלול הראיות היא איני סבורה כי בענייננו התקיימה דרישת הזיהוי.
"הגם", כתבה בהחלטתה, "ששמו של התובע מופיע בפרסום, הפעלת המבחן האובייקטיבי על נסיבות העניין שבפני אינו מלמד כי האדם הסביר היה קושר בין הדברים האמורים בפרסום לבין התובע וכי היו בדברים כדי להשפיע על ההערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות. גם לא הוכח כי בפועל זוהה התובע כמי שהדברים האמורים בפרסום מתייחסים אליו או כי התובע נפגע בדרך כזו או אחרת מהפרסום".
השופטת הוסיפה: "הגם שהתובע טען לאורך ההליך כולו כי זוהה על ידי אנשים רבים כמי שהפרסום מופנה אליו, לרבות על ידי חוג מכריו הקרובים, וכי הפרסום אף פגע בו בפועל, לא הובא ולו בדל ראיה להוכחת הנטען. בנוסף לפרסום עצמו, הראיה היחידה שהובאה בפני היא עדות התובע עצמו וגרסתו של התובע היתה גרסה מתפתלת ומתפתחת, בלתי אמינה ובלתי מהימנה ולא מצאתי לבסס עליה כל ממצא עובדתי".
על פי פסק הדין, מו של התובע, כמו גם הכינוי בו הוא משתמש ברשת החברתית פייסבוק (שמו בשפה האנגלית) מצוין בפוסט. כמו כן, מופיע בפוסט מספר טלפון הדומה למספר הטלפון של התובע אך אינו זהה. ואולם, בכך אין די כדי לקבוע כי התקיימה דרישת הזיהוי.
_______________________________________________
