את עבודת המשטרה עשו שני נערים בני 15 שנשדדו וזה לא היה מספיק על מנת להרשיע נער אחר שנאשם בשוד האופניים שלהם. שופטת בית המשפט לנוער בנתניה, ליזי פרוינד, מצאה כי קיימות בעיות בזיהויו של הנאשם שזוהה רק דרך הפייסבוק וזיכתה אותו. השופטת פרוינד ציינה בהכרעת הדין כי במהלך החקירה הופרו בזו אחר זו זכויותיו של הנאשם כנחקר וכקטין, ללא כל הסבר שיש בו להניח את הדעת.
על פי כתב האישום, נער כבן 15 רכב על אופניו החשמליים בנתניה ביחד עם חברו. בשלב מסיים, התקרב לכיוונם נער אותו תיארו כבן העדה האתיופית, כבן -17. הוא צעק לעברם לעצור. כשעצרו, ביקש הנאשם מהמתלונן להרכיבו עד לבנק הקרוב למקום בו מצוי כספומט.
המתלונן, כך נטען, הרכיב את הנער לבקשתו לעבר בנק הפועלים במרכז דוד בנתניה. אולם, במהלך הנסיעה, התחרט הנוסע, והשניים עשו דרכם חזרה לרחוב ממנו הגיעו. כשהגיעו למקום, שם המתין חברו של המתלונן, דחף הנאשם את המתלונן מאופניו ובאיומי סכין ציווה עליו למסור לו את האופניים. לאחר שהמתלונן עשה כדבריו, עזב הנאשם את המקום רכוב על אופני המתלונן אל עבר שכונת חפציבה.
המתלונן וחברו פנו לעזרת המשטרה וזומנו למסירת עדות למחרת היום. בהמשך לעדות זו ערך המתלונן חיפוש ברשת ה"פייסבוק" אותו הגדיר ותחם לבני העדה האתיופית בגילאי 17 המתגוררים בשכונת חפציבה אליה כאמור נמלט השודד. בחיפוש זה זיהה המתלונן את הנאשם. חברו, אשר לו היכרות שטחית מוקדמת עם השודד, אישר זיהוי זה כנכון.
בהכרעת הדין השופטת קבעה כי יש לזכות את הנאשם מביצוע העבירה בשל בעיות בזיהויו. "לא מצאתי כי בהימנעות המשטרה לערוך מסדר זיהוי תמונות או מסדר זיהוי חי לאחר שהמתלונן זיהה את המערער בפייסבוק, יש להוות מחדל חקירה, שכן לזיהוי כזה היה ערך הוכחתי מועט ביותר. "אולם, מצופה היה מן החוקרים שיעבו את פרטי הזיהוי תוך התעכבות על סממנים חיצוניים, פרטי לבוש וכיוצב'. כך, גם לעניין אופי ואופן עריכת החיפוש ממנו עלו הזיהוי וזהות הנאשם. זאת, לצד הימנעות מתיעוד חבלותיו של הנאשם כמפורט לעיל והעדר היכולת לבחנם בראיה משפטית ראייתית מתחייבת".
השופטת הוסיפה כי מצאה מחדלים משמעותיים אחרים בחקירה: "האחד, בהימנעות מעריכתו של חיפוש מחודש בבית הנאשם, לאחר 'תרגיל החקירה'. חשד ותחושת הסתרה מעוררים דברי הנאשם בחדר החקירות, ובוודאי בחירתו לשוחח עם אמו בשעה קשה זו, דווקא אודות מכשיר טלפון. אך בהימנעות המשטרה מלסגור קצוה זו בחיפוש מיידי אחר מכשיר הטלפון יש מחדל המאיין כוחה של הראיה מלפעול נגד הנאשם והשני, הימנעות מבדיקת תנאי הראות במקום. בדיקה שכזו היתה יכולה ללמד רבות על אפשרות הזיהוי".
השופטת פרוינד הדגישה כי המשטרה לא עשתה את עבודתה – אלא הנערים המתלוננים, אך עבודה זו לא הספיקה. "צר לי", כתבה בהכרעת הדין, "שלא המשטרה עשתה עבודתה אלא הקטינים, בני 15 בעצמם. ואף שעשו כל שלאל ידם, מחדלי חקירה ולכל הפחות אי הענקת העמקה נדרשת, השיבום ריקם בשל ספק בזהותו של מבצע העבירה. סוף דבר, חרף האמון שמצאתי ליתן בדברי המתלונן וחברו אף לגבי תחושתם בעניין זיהויו של הנאשם, מצאתי כי זיהוי זה מעורר קשיים רבים אשר אינם מאפשרים לראיות שנאספו להתגבר על מכשול זה, ברמה הנדרשת במשפט פלילי".
"מצאתי לציין", נכתב עוד, "כי דעתי אינה נוחה מאופן ניהול חקירתו של הנאשם – במהלכה הופרו בזו אחר זו זכויותיו כנחקר וכקטין, ללא כל הסבר שיש בו להניח את הדעת ולצד הסברי האחראים בתחנת המשטרה באופן המעורר טרדה רבה. נראה כי טוב יעשה ראש משרד החקירות במשטרת נתניה אילו יואיל לבחון את עדויותיהם של השוטרים שלקחו חלק בחקירת הנאשם, על כלל רבדיה, ויחודדו ההיבטים הנדרשים".
_______________________________________
