שופט בית משפט השלום באילת, מרדכי (מוטי) לוי, דחה תביעה של אב ובנו נגד בנק הדואר, גם כספית וגם מחוק איסור לשון הרע, לאחר שאלה החזירו לו המחאה בהיעדר כיסוי, בעסקת קניית דירה, למרות שיומיים לפני הועברו כל הכספים לחשבון הבנק.
על פי התביעה, לפני מספר שנים, פנו התובעים לבנק הדואר בבקשה לפתוח אצלו חשבון בנק. חשבון הבנק נפתח לאחר שהתובעים חתמו על בקשה לפתיחת חשבון על נספחיה וכן הציגו מסמכים בדבר מקור סכומי הכסף העתידיים שיופקדו לחשבון וייעודם. התובע העביר מחשבונו בגרמניה לחשבון בבנק הדואר, תוך שלושה ימים, בשלוש העברות פעמיים בסך של כ-100 אלף אירו ועוד פעם סך של כ-34 אלף אירו. החלוקה לסכומים המועברים נעשתה בהמלצת מנהל הסניף בבנק הדואר שהמליץ על חלוקה זו כדי להימנע מעלויות עמלה גבוהות.
שבוע לאחר מכן פגש האב את מנהל הסניף, עדכן אותו שהוא עומד לחתום על הסכם רכישת דירה לבנו וביקש "לפרוט" 100 אלף אירו מתוך הסכומים שהופקדו לחשבון. לאחר בדיקה במחשב אישר מנהל הסניף ש"הכל מאה אחוז". שבוע לאחר מכן העביר התובע למוכרי הדירה באילת המחאה בגובה 330 אלף שקל.
התובעים, נטען בתביעה, ידעו בוודאות שיש כיסוי להמחאה שמסרו למוכרי הדירה האמורה וזאת בהסתמך על תדפיס חשבון של החשבון שהראה שבמועד משיכת ההמחאה היה החשבון ביתרת זכות של 428 אלף שקלים. למרות זאת כעבור כמה ימים סורבה ההמחאה מהסיבה "אין כיסוי מתאים". בו ביום פנו המוכרים של הדירה לתובעים, הודיעו על חילול ההמחאה וביקשו מהם לקבל את כספם לאלתר שאם לא כן יבטלו את הסכם המכר.
התובעים פנו לבנק הדואר והתברר להם שבלא ידיעתם הסכום בשקלים חדשים שהיה בחשבון הומר על ידי הנתבעות לאירו ופעולה זו של המרת הכספים ללא ידיעת התובעים, היא זו שגרמה להחזרת השיק אשר נמשך על ידם.
פעולת המרה זו על פי התביעה, נעשתה בחוסר סמכות תוך הפרת חובת הנאמנות והזהירות של הנתבעות כלפי התובעים ובעשותן כן גרמו לתובעים נזקים. ואז התברר כי בנק הדואר השיב את הכספים חשבון הבנק לגרמניה תוך סימונם באזהרה חמורה שהם "…כספים החשודים בהלבנת הון".
בבנק טענו מנגד כי שלוש הפקדות מאותו מקור בגרמניה בסך כולל של 234 אלף אירו מצטברות על פניו לפעולה חריגה. לשיטת הבנק, במהלך שלושה ימים בלבד הופקד בהעברה מחו"ל סכום כה גבוה ולחשבון שזה מקרוב נפתח מדובר במעשה חריג.
עוד נטען, כי נציגי בנק הדואר האחראים על הטיפול בתחום איסור הלבנת הון, ניסו להשיג מספר פעמים את התובעים לצורך בירור מקור הכספים, אך משלא הצליחו ליצור עם מי מהם קשר, השיב בנק הדואר את הכספים חזרה לידי חשבון שולחם בגרמניה. בנק הדואר גם טען כי לא ידע ולא יכל לדעת שביום בו הושבו הכספים לגרמניה, תופקד ההמחאה הבנקאית בחשבון התובע וכן מתוך רצון לסייע במידת האפשר נוכח המצב שנוצר לדבריו, ניתנה לו אפשרות להעביר לחשבון את הסכום הדרוש מהחשבון בגרמניה ולהפקיד ההמחאה הבנקאית בשנית כך שתכובד. בפועל, התובע לא העביר את הכספים מגרמניה לחשבונו בבנק הדואר כאמור.
השופט לוי, כאמור דחה את התביעה וקבע כי בנק הדואר נהג כראוי שעה שהשיבו את סכום הכסף שהופקד בחשבון לחשבון השולח בגרמניה.
"לאור המידע שהיה לפני הנתבעות בעת השבת הכסף לגרמניה", כתב השופט בהחלטתו, "לא ניתן לקבוע כי הבנק נהג שלא באופן סביר ולא ניתן לזקוף לחובתו את מה שנחזה להיות נזקיו של התובע במיוחד לאור האמור לעיל. לתובע ניתנה הזדמנות להפקיד את סכום ההמחאה ולהמשיך בהבאת המסמכים לצורך השלמת ההעברה והוא בחר מרצונו ומיוזמתו שלא לעשות כן".
השופט לוי הוסיף: "אין ספק שדרך העברת הסכומים, יום אחר יום, בסכומים שהועברו, אמורה הייתה להדליק נורה אדומה אצל הנתבע ולהעלות שאלות על דרך ההעברה ומקור הכספים… התובע ידע שעליו להציג מסמכים המעידים על מקור הכסף שיופקד לחשבון ואכן העביר התובע באמצעות בנו את המסמכים המעידים, לטענתו, על מקור הכסף. המסמכים היו כתובים וערוכים בשפה הספרדית. לדעת התובע היה על הנתבע להודיעו שעליו להעביר המסמכים בתרגום לשפה העברית. דעתי אינה כדעתו. לא מדובר בהדיוטות אלא ב'…אנשי עסקים…אשר פועלים משך שנים…' ועל כן היה עליהם לדעת, שמסמכים בישראל יש להגיש בשפה רשמית ולאמת אותם כדין. אם לא ידע שעליו לתרגם המסמכים היה עליו לבדוק זאת בישראל".
_______________________________________________
