בפסק דינו האחרון, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, שעזב את תפקידו בעטייה של פרשת עו"ד אפי נוה, החליט שתיאטרון הבימה לא יפורק ואישר את הצעת הסדר הנושים. בפן האישי ציין הנשיא אורנשטיין: "יש לראות ברגע זה כנשף הבראשית של התיאטרון. ניתנת לו בזאת הזדמנות נוספת, וזרקור תשומת הלב הציבורי מופנה לעבר התיאטרון, ועליו להשכיל ולפעול בכל מאודו להרחיק מעליו את הדיבוק שדבק בו בשנים שחלפו, וחלף זאת לבנות לו יסודות יציבים שעל בסיסם יוכל הוא להמשיך ולמלא את ייעודו ותפקידיו החשובים".
כעולה מהפרק הפותח בהצעת הסדר הנושים, תיאטרון הבימה פועל ברציפות מאז הקמתו באופן רשמי במוסקבה בשנת 1917 .החל משנת 1928 ,לאחר שחברי התיאטרון הגיעו לנמל יפו, התיאטרון פועל בארץ. עוד משנת 1945 בית הבימה בתל אביב משמש את התיאטרון. בשנת 1958 הכריזה ממשלת ישראל על הבימה כעל התיאטרון הלאומי של ישראל.
כפי שפרט השופט אורנשטיין בהרחבה בהחלטות קודמות, החברה הינה חברה לתועלת הציבור האמונה על הפעלת תיאטרון הבימה החל משנת 2013 .החברה הוקמה לפי כתב הקדש שאושר על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליכי חדלות פירעון קודמים שנוהלו בעניין התיאטרון כאשר מניות החברה מוחזקות על ידי מספר בעלי מניות וחברי הדירקטוריון שלה ממונים בעקיפין על ידי המדינה.
כעולה מן הדברים לעיל, אין זו הפעם הראשונה שהתיאטרון נקלע לקשיים ומשברים כלכליים. בעבר נדרש התיאטרון לנקוט במאמצי התייעלות, תכנית הבראה, סיוע משפטי והסדר שיפוטי. אולם משאלו לא צלחו והתיאטרון לא נחלץ מקשייו, החליטה הממשלה להקים ועדה שתדון במעמד התיאטרון. במסגרת המלצות הוועדה, הוסכם על מתווה להסדר שכולל תמיכה בתיאטרון, מעבר לתמיכות השוטפות, בכפוף לכך שהמדינה תקבל בנאמנות את המניות שמחזיקה החברה בחברת "בניין הבימה בע"מ", אשר חוכרת את בניין התיאטרון בתל אביב, כמו גם הכנה וביצוע של תכנית הבראה נוספת ומינוי חשב מלווה מטעם המדינה.
השופט אורנשטיין הדגיש כי גם בפעולות אלו לא היה כדי לשנות ממצבו הפיננסי הירוד של התיאטרון, ואף אם החברה נהנתה מרווח תפעולי בשנים האחרונות, הוא היה שולי ביותר, ולא היה בו כדי לפרוע את חובות העבר בסכומי עתק של החברה. נוכח האמור, הוגשה בקשה לפירוק החברה על ידי אחת מנוייה, ובצדה צו לפירוק זמני.
נשיא בית המשפט, השופט אורנשטיין, החליט להותיר את תיאטרון הבימה קיים וסיכם כי לעת הזו, ההצגה נמשכת. "על רקע האמור", כך כתב, "ובין היתר בשל מעמדה הציבורי המיוחד של הבימה, מצאתי לנכון שלא להורות על פירוק זמני של החברה, אלא העדפתי לבחור בייזום הסדר נושים לחברה על מנת לקדם את הבראתה תוך מתן מענה להתחייבויותיה לנושיה, לרבות בגין חובות העבר באמצעות נאמנים שמונו על ידי. מעת מינויים, הנאמנים, אשר הבינו את כובד האחריות ההיסטורית המוטלת על כתפיהם, שינסו מותניהם ועשו לילות כימים למול הגורמים השונים כדי שהמסך לא ירד על הבימה. את פירות מאמציהם, הוא הסדר הנושים המוצע, הגישו הנאמנים לבית המשפט לשם אישורו".
השופט אורנשטיין הוסיף להחלטתו נופך אישי. "אחרית, כמו ראשית", כתב, "תיאטרון הבימה הוא אחד מנכסי צאן הברזל וסמליה התרבותיים של מדינת ישראל. איתרע מזלו של התיאטרון, ומסיבות שונות, נקלע הוא פעם נוספת לחדלות פירעון. ומכאן, נדרש בית המשפט לדון בגורלו, לחסד או לשבט; ולא קלה היא המשימה. נדרשתי להציץ אל מעבר לפרגוד, אל מאחורי הקלעים של התיאטרון, ועולם ומלואו נפרש לפניי: תחפושות, מחזות, אך גם חשבונות. ומבעד למספרים, הביטו אלי פניהם של מאות הנושים".
השופט הוסיף: "עם התקדמות השעון וההליך המשפטי, התקרב לו מועד החזרה הגנרלית ונגלה כי הדרכים שניתן לצעוד בהן הצטמצמו לכדי שתיים: הסדר מוסכם בין התיאטרון לנושיו או הכרזה כי התיאטרון סיים את חייו. ועתה, לאחר עיון מעמיק בטיעוני הצדדים והאזנה בקשב רב לדברי המייצגים, נדרש בית המשפט לערוך איזונים בין כלל הרצונות והאינטרסים השונים. מסקנתי והכרעתי – זמנה של הבימה לא תם".
