פרשת ילדי תימן ממשיכה גם היום להעסיק את המדינה, שופטת בית משפט השלום בירושלים, חוי טוקר, דחתה תביעה אותה הגישה חברה קדישא, לביטול פסק דין שבמסגרתו חויבה בתשלום פיצוי של 180 אלף שקלים, למשפחה שלא הצליחה לאתר את מיקומו המדויק של קבר יקירם שמת בגיל שנה. השופטת טוקר אף חייבה את חברה קדישא בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 35 אלף שקלים.
הערעור של חברת קדישא, הוגש כנגד בני משפחה שטענו בתביעה קודמת שהחברה התרשלה כלפיהם והפרה חובותיה לאחר שלא הצליחו לאתר את קבר יקירם. הערעור הופנה כלפי אשה כבת 100 שהינה אימו של התינוק שנפטר בטרם מלאה לו שנה. הנתבעים הנוספים הם ילדיה של הנתבעת ואחיו של המנוח. הנתבעת ובעלה שנפטר, עלו לישראל בשנת 1948 מתימן. בשנת 1954 נולד בנם הרביעי, יוחנן ז"ל. בעת שהיה בן כתשעה חודשים חש ברע, הוא אושפז בבית החולים קפלן ברחובות ובעת שהנתבעת ובעלה, הגיעו לבקרו בבית החולים מספר ימים לאחר שאושפז, התברר להם שבשל הרעה במצבו הרפואי הוא הועבר לבית החולים איתנים בירושלים. כאשר הגיעו לאחר מספר ימים נוספים לבית החולים איתנים נאמר להם כי בנם נפטר והובא לקבורה.
בתעודת הפטירה, שנמסרה לידיהם שנים רבות לאחר מכן, צוין כי הוא נפטר בחודש נובמבר 1954 והוא בן תשעה חודשים ותשעה ימים. כעולה מפסק הדין, הנתבעים טענו בהליך הקודם כי הם לו ראו את גופת המנוח או את חלקת הקבר שבה נקבר ולא קיבלו מסמך כלשהו המעיד על פטירתו, ולא נטען אחרת.
עניינו של ההליך הקודם הוא בתובענה שהגישה באם וילדיה כנגד חברה קדישא ובה עתרו לחייבה בפיצוי וכן עתרו הנתבעים למתן צו עשה לפתיחת קבר המנוח ככל שיובאו נתונים שיאפשרו לאתרו.
האם וילדיה, העלו שתי טענות מרכזיות: האחת, כי חברה קדישא הפרה את חובותיה והתרשלה בכך שלא ניהלה רישום ומעקב אחר נתוני מיקום מדויקים של חלקות קבר ושמות הנפטרים באופן שאינו מאפשר כיום לאתר את קברו של המנוח. השנייה, כי הנתבעת התרשלה בכך שקברה נפטרים נוספים בשכבת קבורה שיצרה מעל החלקה בה נקבר המנוח, בניגוד למקובל, בלי ליידע את התובעים ומבלי לקבל את הסכמתם. הנתבעים טענו כי הם לא יכולים לפקוד את קבר המנוח דבר שגרם ויגרום להם סבל ועוגמת נפש מרובים עד אחרית ימיהם.
לאחר פסק הדין, חברה קדישא טענה, כי גילתה שמסמכי הקבורה והפטירה הגיעו לידי הנתבעים כבר בשנת 1996 (לכל המאוחר) והנתבעים אף ביקרו בהר המנוחות כבר בשנת 1996 ביחד עם אביהם ז"ל. זאת, בניגוד לנטען על-ידי הנתבעים בהליך הקודם, כי הם החלו באיתור הקבר לאחר מות אביהם ז"ל בשנת 2010 וכי עלו לראשונה לקבר בשנת 2013 ואז נתגלו להם העובדות שביסוד התובענה. בשל כך, חברה קדישא הגישו תובענה להורות על ביטול פסק הדין הקודם.
מנגד הנתבעים, דחו את טענות חברה קדישא וטענו כי גם עתה אין באפשרות התובעת להצביע על מקום הקבורה המדויק של המנוח אלא בסטייה של כ- 10 מ"ר באזור. הנתבעים גם הפנו לפרוטוקול הדיון בהליך הקודם שם הצהיר מנהל חברה קדישא התובעת, כי במידה ויתברר כי לא ניתן להצביע על מקום הקבר אלא בתוך שטח גדול של כ- 10 מ"ר, הוא מבין שהתובעת תצטרך לשלם פיצויים. לטענת הנתבעים, הדבר בבחינת הודאת בעל דין.
השופטת טוקר, כאמור קיבלה את טענת הנתבעים ודחתה את תביעת חברה קדישא. "לא זו בלבד", כתבה, "שאין במסמכים החדשים כדי לשנות ממצאי פסק הדין, אלא להיפך. ייתכן והמחלוקת בשאלת אמינות המסמכים כמבססים טענת מרמה הייתה רלוונטית לוּ בהליך הקודם לא היו מוותרים הנתבעים על הטענה כי התובעת בנתה קברים על קבר המנוח".
לפי פסק הדין, מהמסמכים החדשים אכן עולה כי הנתבעים ידעו אודות כך עוד בשנת 1995. ואולם, משוויתרו חברה קדישא על טענה זו, אין עוד רלוונטיות לטענת המרמה. "מכל מקום", נכתב עוד, "כאמור, איני סבורה כי יש במסמכים החדשים כדי לבסס טענת מרמה גם לא ביחס לעילת התביעה עליה וויתרו הנתבעים בהליך הקודם, שעניינה בבניית קברים על קבר המנוח, שכן, כל שטענו הנתבעים היה כי החלו באיתור הקבר לאחר מות אביהם ז"ל על יסוד הנתונים שבדוח ועדת קדמי משנת 2001".
________________________________________
