לא ניתן להפריז בקביעה כי מגפת הקורונה שינתה את חייהם של מרבית בני האדם. נראה כי עוד נכונו לנגיף עלילות. בצד המאבק בנגיף, הדורש השקעת משאבים אדירה, ישנם הרומסים ברגל גסה את ההוראות והחוק, וישנם חולי קורונה מאומתים, אשר מפרים את הוראות משרד הבריאות, יוצאים מבתיהם ומסכנים אחרים על יד כך שהם מתערים בקהל, במרכזי קניות, מוסדות תפילה, מסיבות ועוד.
לפני מספר ימים, הוגש כתב אישום נגד צעיר שהשתתף במסיבת טבע בהיותו מחויב לשהות בבידוד. העמדה לדין במקרה זה נעשתה לפי סעיף 218 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן החוק), הקובע: "העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו- מאסר 3 שנים ; עשה את המעשה במזיד, – דינו מאסר שבע שנים". העמדתו לדין של אותו צעיר, הייתה בחלופה המחמירה שדינה 7 שנות מאסר.
האם העמדה לדין פלילי של חולי קורונה המפרים את ההנחיות, מפיצים את המחלה, היא בבחינת מדיניות רצויה?
ברור כי מדובר בכלי מרתיע הרבה יותר מהטלת קנס שנקבע לפי "תקנות הקורונה". לטעמי, ככל שיש עליה בתחלואה מחד ומאידך עליה במספר המפרים את ההוראות, בעיקר על ידי חולי קורונה מאומתים, יש להורות, במקרים המתאימים, על העמדתם של עבריינים לדין בהתאם לסעיף 218 החוק.
ניסיון רצח?
בדיקת פסקי הדין של בתי המשפט השונים מראה כי במדינת ישראל כמעט ולא נעשה שימוש בסעיף 218 לחוק. בע"פ 1532/02 פלוני נ' מדינת ישראל (פדי נח (3) 590), ערער המערער בין היתר על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 218 לחוק. נטען, כי המערער הדביק קטינה במחלת זיבה בעת שביצע בה עבירות מין.
בבית המשפט המחוזי הורשע המערער בחלופה הקלה מבין שתי החלופות שבסעיף 218, היינו בכך שביצע תוך התרשלות את המעשה אשר עלול להפיץ מחלה. לפי חלופה זו אין צורך שהמחלה אכן הופצה, אלא די בעשיית מעשה אשר יש בו משום פוטנציאל להפצה. במקרה זה, קיבל בית המשפט העליון את הטענה כי המערער לא ידע שהוא חולה בזיבה, וזיכה אותו מביצוע העבירה, לפי סעיף 218 לחוק (הרשעתו של המערער בעבירת המין נותרה על כנה).
בית המשפט העליון אף קבע, כי אין מדובר בדרישה למודעות בדבר אפשרות של הפצת מחלה כלשהי, אלא נדרש כי הנאשם יודע שהוא חולה במחלה אשר יש בה משום סכנת נפשות. לפיכך, בעניין מחלת הקורונה יש להוכיח ראשית כי הנאשם ידע שהוא חולה בקורונה ואין די להרשעתו, אפילו אם סבר שהוא "רק" חולה בשפעת. ברור עם זאת, כי מעת שנמסר לאדם על ידי גורם רפואי מוסמך שהוא חולה בקורונה, אותו אדם אינו יכול לטעון שלא היה מודע למחלתו (למשל טענה כי הוא נעדר תסמינים כלשהם, לא תועיל לו).
השאלה היא, האם יש להניח בפני בית המשפט הדן בעבירה לפי סעיף 218 לחוק, חוות דעת מדעית בדבר אופייה של מחלת הקורונה, היינו, האם מדובר במחלה שיש בה סכנת נפשות. מעיון ברע"פ 6136/09 אברהם גשי נגד מ"י (פורסם בנבו), עולה כי ביחס למחלת האיידס נקבע שמדובר במחלה שסיכוניה ותוצאותיה נמצאים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ומע"פ 11699/05 כריס סרפו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), עלה כי גם כאשר נקבע שאין לראות באיידס מחלה סופנית, לאור התקדמות הטיפול במחלה, עדיין ניתן להרשיע את מפיץ המחלה בעבירה לפי סעיף 218 לחוק.
עם זאת, נראה כי בשל העובדה שנגיף הקורונה הינו נגיף שלא היה מוכר בעולם המדע וכי אין לגביו מספיק ידע בשלב זה, ראוי כי המדינה בבואה להעמיד לדין עבריינים אשר סיכנו את הציבור כאמור, תגיש חוו"ד מומחה מפורטת אשר תהיה בה התייחסות לתוצאות הקשות האפשריות של הדבקה בנגיף.
באמרת אגב ניתן להזכיר, כי לפי הדין האמריקאי, במקרים מסוימים, הפצת מחלה מסוכנת עולה כדי עבירת ניסיון רצח. ככל שהמלחמה בקורונה תארך וייפלו קורבנות נוספים, נראה שטרם נאמרה המילה האחרונה בפסיקה וכפי שציינתי, ראוי להביא מקרים חמורים לדין פלילי ולא להסתפק בהטלת קנסות.
בכל מקרה, מומלץ מאד לכל מי שזומן לחקירה עם חשד לביצוע עבירה לפי סעיף 218 לחוק העונשין, להתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום המשפט הפלילי.
עו"ד אילן כץ שותף במשרד כץ מרגולוב הראל
_______________________________________
https://obiter.co.il/lawyer/%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a6%d7%91%d7%90-%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%9f-%d7%9b%d7%a5
