שופט בית משפט השלום בעכו, עמית רוזינס, דחה את תביעתו של תושב הצפון נגד המדינה, משטרת ישראל והיועמ"ש לאחר שזוכה בהליך פלילי שנוהל נגדו ובעטיו ישב במעצר וכן במעצר בית. השופט רוזינס נימק את החלטתו בין השאר בכך כי בעת שהתובע נעצר היו בתיק החקירה די והותר חומרים שהקימו חשד סביר בעוצמה מספקת לצורך מעצר.
כנגד התובע הוגש כתב אישום, שם יוחס לו ביצוע עבירות של פציעה באמצעות נשק קר, ביחד עם שני אחיו ואיומים. לפי עובדות כתב האישום, התובע, ביחד עם שני אחיו, תקפו אדם באופן שהיכו אותו באמצעות מקלות וכלים חדים ופצעו אותו בגופו. נטען עוד כי התובע אף איים על המתלונן בכוונו לעברו חפץ הנחזה להיות נשק. התובע נעצר כפר במיוחס לו והעלה טענת אליבי, לפיה בעת קרות האירוע הוא שהה בחדר כושר בטמרה ומשם פנה לביתו.
לאחר 8 ימי מעצר הוגשו נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים ושבוע לאחר מכן שוחרר למעצר בית ועם החודשים חלה הקלה בתנאי מעצר הבית שהותר לתובע לצאת ממעצר הבית בכל יום בשעות שבין 8:00 עד 24:00.
כעבור חמש שנים זוכה הנאשם מחמת הספק והגיש בפני בית המשפט שדן בהליך הפלילי בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. השופט ווילאם חאמד פסק לטובת התובע וחייב את המדינה לשלם לו פיצויים והוצאות הגנה בסכום כולל של 8,000 שקלים.
בתביעתו טען התובע, כי על המדינה לפצות אותו ב-300 אלף שקלים, שכן על פי הכרעת הדין, התקיימו בתיק מחדלי חקירה רבים. לשיטתו, המחדל העיקרי נגע לבדיקת טענת האליבי שלו ובנוסף התגלעו סתירות מהותיות בין עדי התביעה. כלל הטיעונים שהביאו לזיכויו בהכרעת הדין היו ידועים טרם הגשת כתב האישום, ולכן היה צריך לצפות שהתובע יזוכה בדין. לכן, טען, "עצם הגשת כתב אישום כנגד התובע מהווה התרשלות חמורה".
מנגד, הכחישו נציגי המדינה את טענות התובע לפיהן לא ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכי לא היה די בחומר הראיות כדי להעמידו לדין בגין עבירות אלה. עוד נטען על ידי המדינה כי נוכח התשתית הראייתית שהייתה בפני רשויות החקירה והתביעה, ההחלטות על הגשת בקשות להארכת מעצרו של התובע בשלב החקירה, ובהמשך על הגשת כתב אישום נגדו, היו סבירות ומחויבות על פי חוק.
השופט רוזינס דחה את התביעה וחייב את התובע לשלם 15 אלף שקלים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בפסק הדין קבע כי בידי המדינה היו די חומרים למעצר והגשת כתב אישום נגד התובע. "המדינה", פסק, "לא התרשלה בכך שהגישה את כתב האישום ולא היו מחדלי חקירה".
"עיינתי בחומרי החקירה ומצאתי", כתב עוד השופט, "כפי שמצאו גם השופטים שדנו בבקשות המעצר, כי בעת שהתובע נעצר ובמהלך חקירתו, היו בתיק החקירה די והותר חומרים שהקימו חשד סביר בעוצמה מספקת לצורך מעצר וכן עילות מעצר כנדרש. כולל, שלוש הודעות מפורטות של הקורבן, שזיהה את התובע כאחד האנשים שתקפו אותו והודעות של שני עדי ראיה נוספים שהיו נוכחים בזירת העבירה בזמן ביצועה (אחיו של הקורבן ואשתו של הקורבן), שאף הם זיהו את התובע כמי שביצע את התקיפה. וכן, קיומן של ראיות לכאורה לצורך הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים".
________________________________________________
