שופטי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, השופטים יצחק עמית, ענת ברון ועופר גרוסקופף, פסקו בנושא "בריכת המריבה" בקרית ארבע וקיבל את עתירת התושבים והורה כי בכל יום בו הבריכה פתוחה לציבור, יוקצו שעתיים לרחצה משפחתית מתוך שעות הפעילות הרגילה של הבריכה. כמו כן השופטים חייבו את המועצה בשכר טרחת העותרים בסך 20,000 שקלים.
הכל החל, כאשר הבריכה נפתחה אך ורק לרחצה נפרדת של נשים וגברים, על אף שכעשרים וחמישה עד שלושים אחוז מתושבי קרית ארבע הם חילוניים או מסורתיים או דתיים המעוניינים כי תתאפשר להם רחצה משפחתית, קרי, רחצה מעורבת של גברים ונשים. העותרים – שצירפו מאות חתימות לעתירה – ביקשו כי המועצה המקומית תימנע מהפליית העותרים וחבריהם לרעה, ותאפשר קיומן של "שעות משפחה", בהן תתאפשר רחצה מעורבת, בבריכה הציבורית היחידה של קרית ארבע. בעתירה הקודמת שהוגשה עלה בידי בית המשפט להביא את הצדדים להסכמה והמועצה הקצתה 7 שעות בשבוע לרחצה משפחתית. אלא שלאחר הבחירות לרשויות המקומיות, המועצה חזרה ופתחה את הבריכה אך ורק לרחצה נפרדת, וכך הגיע הנושא שוב לפתחו של בית המשפט העליון.
ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה לא צלחו, ובית המשפט הורה כאמור בפסק דינו כי יש להקצות 12 שעות בשבוע לרחצה משפחתית. הובהר בפסק הדין כי היחס שבין השימוש המשותף בבריכה לשימוש הנפרד צריך להביא בחשבון את היקף הדרישה הקיים לכל אחת מהקבוצות בקרית ארבע, ולכן מיעוט השעות הוקצה לעותרים, כפי שגם נתבקש על ידם בעתירה.
השופט עמית הדגיש בפסק דינו כי הבריכה היא משאב ציבורי ומושכלות יסוד כי על המועצה המקומית לפעול באופן סביר, הוגן ושוויוני בהקצאת שעות הבריכה כמשאב ציבורי העומד לרשותם של תושבי הרשות ולפעול באופן שישרת נאמנה את הציבור כולו. זאת, במיוחד בהתחשב שהעותרים מייצגים מיעוט משמעותי של כרבע מהתושבים, המשלמים מיסים למועצה המקומית וזכאים ליהנות באופן שוויוני ממשאבי הציבור ומהשירותים שניתנים על ידי המועצה המקומית.
השופטים גרוסקופף וברון הצטרפו לשופט עמית. השופט גרוסקופף הוסיף בפסק דינו, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי הדרישה לרחצה בהפרדה מגדרית היא דרישה הטומנת בחובה הבחנה מטעמי מגדר. דרישה שכזו עומדת בניגוד למושכלות היסוד לפיהן שירות לציבור, בוודאי כזה הניתן על ידי רשות ציבורית, צריך להינתן על בסיס של שוויון מגדרי, דהיינו ללא התייחסות למינו של מקבל השירות.
"הדין", כתב השופט גרוסקופף, "מאפשר אומנם בנסיבות מסוימות היענות לדרישה זו ביחס לרחצה בבריכות ציבוריות, אך זאת אך ורק כחריג צר, ותוך שמירה על זכויות הציבור המעוניין בקבלת השירות ללא הבחנה מטעמי מגדר. מכאן שההחלטה לאפשר רק רחצה בהפרדה איננה מייצגת בחירה בין שתי חלופות שוות מעמד ביחס לשימוש בבריכה, אלא כניעה של הרשות המקומית לדרישה להפעלת החריג, המאפשר הפרדה מגדרית, מבלי שנשמרה זכות העותרים ליישום הכלל, לפיו המרחב הציבורי צריך להיות שוויוני, ונטול הפרדות מגדריות. לכך לא ניתן להסכים".
השופטת ברון עמדה על כך שהחלטת המועצה הכופה רחצה בהפרדה על כלל התושבים פוגעת בזכויות יסוד של העותרים – ובראשן הזכות לשוויון, אוטונומיה של הפרט וכן הזכות לחופש מדת, שהם ערכי יסוד בכל משטר דמוקרטי.
"דרישת הרוב בקרב תושבי קרית ארבע", כתבה השופטת ברון בפסק הדין, "היא לא רק שתתאפשר רחצה בהפרדה בבריכה – אלא אף שתישלל כליל מהמיעוט האפשרות לרחצה מעורבת, וזאת מטעמי צניעות. אין חולק בדבר חופש הדת והפולחן הנתון לתושבים החפצים ברחצה בהפרדה; ואולם בה בעת לכל אדם נתונה הזכות לחופש מדת, לקבוע לעצמו את אורח חייו ולפעול על פי צו מצפונו ותפיסת עולמו. החלטת המועצה שלא להקצות שעות כלשהן לרחצה משפחתית מדירה את העותרים מן הבריכה, פוגעת בזכותם לכבוד ולחופש מדת, ומפלה אותם על רקע מגדרי".
השופטת הוסיפה: "בענייננו מדובר בבריכה ציבורית יחידה בתחום המועצה, שממומנת מכספי ציבור; וההחלטה הכופה רחצה בהפרדה אינה מעניקה משקל כלשהו לפגיעה הממשית בזכויות העותרים ומי שכמוהם מעוניינים ברחצה משפחתית, ועל כן מחייבת התערבות".
____________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט יצחק עמית
