מטפלת רגשית בתנועה במוזיקה, בבית ספר לחינוך מיוחד, הגישה תביעה נגד מזכירת בית הספר,מכיוון שאחרי שהיא איחרה לבית הספר, המזכירה קיללה וצעקה עליה. שופט בית המשפט בעכו, ג'מיל נאסר, דחה את התביעה, אולם לא חייב את התובעת בהוצאות.
על פי התביעה, המטפלת הודיעה במסרון למזכירה על כך שתאחר להגיע לביה"ס בשעתיים לערך, וזאת כדי לקחת את בתה לקופת החולים. המזכירה אישרה את קבלת ההודעה, אולם בבואה אל בית הספר ובעודה נכנסת, הבחינה בה הנתבעת והתנפלה עליה בצרחות וצעקות תוך שהיא מטיחה בה "מי את חושבת את עצמך?", "זה לא בית הספר של אבא שלך שתגיעי מתי שבא לך", "אני אראה לך מה זה… אקצץ לך מהשכר… ואעיף אותך הביתה".
לאחר מכן, כך לפי התביעה, כינתה המזכירה את המטפלת "כלבה" וצירפה ביטויים נוספים "קשים ומעליבים". לטענת התובעת, עובדי המשק וצוות המורים ניסו להרגיע את הנתבעת, אולם המזכירה המשיכה ואף תקפה אותה פיסית וירקה לעברה. "אנחנו יודעים מי את בדיוק ומה את עושה", קראה המזכירה, לפי התביעה, והוסיפה: " אין לך כבוד. את בושה. אדאג לחשוף את פרצופך האמיתי".
המטפלת הרגשית טענה עוד כי בזאת לא הסתיימה ההכפשה, ולאחר מכן נטלה המזכירה את אישור קופת החולים שהוצג ע"י התובעת, ורשמה על גבו כי אינו מוצדק בניגוד לנהלים.
מנגד, טענה המזכירה בכתב ההגנה, כי אין עילת תביעה נגדה ועתרה לדחיית התביעה. לטענתה, תיאור התובעת בכתב התביעה משולל יסוד והוא כולו "פרי דמיונה". הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין זה מסמכותה לקצץ בשכרם של עובדים ואין זה מסמכותה להעיף עובדים מביה"ס.
הדברים הנטענים, כך לגרסת המזכירה, לא נאמרו על ידה כלל ועיקר והם הוצאו מהקשרם. לדבריה, התובעת היא זו שיצאה מחדר המזכירות לכיוון הפרוזדור והחלה לצעוק ולגדף את הנתבעת בביטויים כמו "גנבת בית הספר", "זה לא בית הספר של אבא שלך", "אני אראה לך", "תשלמי מחיר על זה".
השופט נאסר, קבע כי קיימים תהיות ואי דיוקים בגרסת התובעת ולא עלה בידי התובעת להוכיח במישור העובדתי, כי הנתבעת אכן פרסמה אודותיה את האמירות הפוגעניות שיוחסו לה בכתב התביעה.
"בבחינת למעלה מן הדרוש", כתב השופט בהחלטתו, "אוסיף ואציין כי אף אם הייתה התובעת מוכיחה ברמה הנדרשת כי הנתבעת פרסמה אודותיה את האמירות הפוגעניות שפורטו בכתב התביעה (ואין הדבר כך), ספק אם יש בתוכן הפרסום, שנטען כי הינו פוגעני, (או במרביתו) כדי להוות משום פרסום לשון הרע אודות התובעת, בנסיבות ובהקשר בהן נאמרו".
בפסק הדין נכתב עוד: "על פי הספרות והפסיקה, לצורך הכרעה בשאלה האם דברי גידוף מהווים לשון הרע, על ביהמ"ש לשקול לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת הקשר הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים לשון הרע, המקימה חבות בנזיקין".
_______________________________________________
