דיני העבודה בישראל מחייבים כל מעסיק להפריש לעובדיו כספים עבור קרן פנסיה, שתשמש אותו בגיל הפרישה. ישנם שני סוגים עיקריים של פנסיה: צוברת ותקציבית ואף שכיום מרבית העובדים החדשים מועסקים בפנסיה צוברת חשוב שנדע את ההבדלים ביניהם, מה היתרונות ומה החסרונות. על כך במאמר זה.
בשנים עברו מי שלא עבד במגזר הציבורי, נשא עיניו על עובדי המדינה שנהנו מפנסיה תקציבית ומתנאי פרישה נוחים כביכול. גם היום בינינו חיים בנחת עובדים או גמלאים שנהנים וצפויים ליהנות מפנסיה תקציבית – אף שהעובדים החדשים במגזר כבר אינם זכאים לה.
אז מה בעצם ההבדל בין שני סוגי הפנסיה ולמה כל כך רצינו פנסיה תקציבית, אך נותרנו עם פנסיה צוברת. והאם קיימים בכלל יתרונות לפנסיה שלנו? בטרם נמשיך, נציין כי כיום האוצר שוקל להשוות בין הקרנות, בשל עיוותים שנוצרו בין שתי הקרנות.
מי משלם על הפנסיה?
ההבדל העיקרי בין שני סוגי הפנסיה, הוא שבשיטת הפנסיה התקציבית, העובד לא מפריש כספים לקרן הפנסיה אלא רק המעסיק. בנוסף, גובה קצבת הפנסיה שתושלם לעובד לאחר הפרישה ידוע וקובע מראש.
לעומת זאת, בפנסיה צוברת, המעסיק מנכה בכל חודש סכום מסוים מהמשכורת של העובד וסכום זה מופקד לקרן הפנסיה זאת לצד הפקדה של המעסיק עצמו מדי חודש בקרן. העובד עצמו רשאי לבחור את אפיקי ההשקעה בפנסיה, בהתאם לרצונו ולצרכיו. פנסיה צוברת היא פנסיה שמשולמת לעובד בביטוח מנהלים או בקופת גמל בעקבות צבירת כספים בקרן פנסיה. זאת לעומת פנסיה תקציבית שמשולמת לגמלאי מתוך תקציבו של המעסיק, לאחר פרישתו מהעבודה.
גובה הגמלה החודשית במועד הפרידה היא תוצאה של הצטברות הדרגתית של הקרן. גובה הסכום מבוסס על הסכומים שצבר העובד בקרן הפנסיה, כולל הרווחים שהניבו, ועל סמך חישובים אקטוארים נוספים. מטרת הפנסיה הצוברת היא לעודד מעסיקים ועובדים להעביר כספים לקרן הפנסיה. מטרה זו עוגנה בשנים האחרונות בחוקים שונים המחייבים עצמאים ושכירים להפריש מהכנסותיהם לקרן.
סכום ידוע מראש או ניהול סיכונים?
בפנסיה תקציבית, צוברים העמיתים שני אחוזי זכות לפנסיה בכל שנת עבודה, וקצבת הפנסיה מחושבת על בסיס המשכורת בסמוך לפרישה, או על בסיס המשכורת במשך תקופת הצבירה, ושולמה מתוך תקציב שלו המעסיק. קצבת הפנסיה המרבית בפנסיה תקציבית היא 70 אחוזים מהשכר לעובד שהשלים 35 שנות עבודה. היתרון בפנסיה תקציבית הוא שהעובד אינו נדרש להפריש כספים, אולם החיסרון בשיטה זו, הוא שהפנסיה אינה מבטחת את כל רכיבי השכר.
לעומת זאת, בקרן פנסיה צוברת העובד הוא למעשה זה שמפריש עבור עצמו שיעור מסוים משכרו מדי חודש, אולם שיעור ההפרשות מחושב לפי מרכיבי שכר רבים יותר מאשר בפנסיה תקציבית. בנוסף, חשוב לזכור כי בפנסיה צוברת, חברות הביטוח וקופות הגמל שמנהלות את הפוליסות מאפשרות לעובד לבחור אפיק השקעה המתאים לצרכיו של העובד. ההבדלים בין האפיקים השונים הן ברמת הסיכון, ברמת התשואה, בדמי הניהול ובמשקל השונה לרכיבים השונים של הביטוח הפנסיוני. כך, שקרן הפנסיה עשויה ליהנות מהשקעות טובות, אך יכולה גם להפסיד.
עד לשנת 2002 הייתה הפנסיה התקציבית נפוצה בקרב עובדי מדינה, אך מאז אותה השנה עובדים חדשים לא צורפו למסלול זה אלא למסלול של פנסיה צוברת. הסיבה לכך היא מעמסה כלכלית על תקציב המדינה, שכן העובדים נהנים בגיל הפרישה מתקציב זה. משנת 2002, בעקבות הרפורמה בפנסיות, החלו לגבות 2 אחוז הפרשה מהעובדים המשתייכים לפנסיה תקציבית.
הכדור בידיים של העובד
המעבר ממסלול של פנסיה תקציבית למסלול של פנסיה צוברת העביר למעשה את האחריות על הפקדות הפנסיה לידיים של העובד עצמו. כך, חייב העובד לדעת שעתידו והאחריות על עתידו נמצאים אצלו ולא אצל המדינה או המעסיק. לכן, על העובד לדעת את החוקים בנושא, להיות בקיא במסלול הפנסיה שלו ובגובה הסכום המשוער שהוא צפוי לקבל ברגע האמת. זה על אחריותכם.
________________________________
