משמורת משותפת גם על הכלבה: שופט בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, ארז שני, קבע כי אישה שנפרדה מבן זוגה, לא תוכל להוציא את כלבתם המשותפת מהמדינה ללא אישור בן הזוג לשעבר מאחר והיא שייכת לשיניהם. השופט חייב את האישה בהוצאות משפט בסך 10 אלף שקל.
על פי התובענה שהוגשה לבית המשפט, מדובר בגבר שנפרד לפני 4 שנים מבת זוגו שהתגוררה עמו ולא צברה עמו נכסים או חיובים משותפים. עיקרה של התביעה נסוב סביב הכלבה שחלקה חיים משותפים עם השניים. על-פי המרשם הרשמי, הכלבה רשומה על שם שני הצדדים.
בין הצדדים היה נהוג כי בסופי השבוע, מיום ה' ועד יום א' הכלבה שהתה אצל התובע. לתובע היה חשוב מאוד לשמור על מערכת יחסים טובה עם פרודתו ואילו לה היה נוח מאוד למסור את הכלבה. לפי התביעה, כאשר נפרדו הצדדים בשנת 2016 לא הסדירו בכתב את "חלוקת השימוש" או ה"הנאה" מן הכלבה וזו האחרונה היא בבחינת "חוט קושר אחרון" שנותר בין השניים.
"דברים התגלגלו להם כפי שהם", כתב הגבר לבית המשפט, "ומבלי שמי מהצדדים ימצא צורך להסדיר בכתב את הסוגייה". אולם אז, בחרה הנתבעת כי זכותה להודיע לתובע שבכוונתה לנסוע, לפחות לתקופה ממושכת על-מנת להשלים לימודיה בחו"ל ולקחת עמה את הכלבה.
התובע סירב להשלים עם הדבר ועל כן הגיש את התובענה, הדורשת לקבוע מה זכויותיו שלו בכלבה והאם רשאית הייתה להודיע מראש על כוונתה לנסוע.
הפרודה ניתקה חד צדדית את הקשר בינו לבין הכלבה בינואר האחרון, אך בטרם נתן השופט שני את החלטתו הוא הורה על חידשו במהלך ההתדיינות בין הצדדים.
כעת, קיבל השופט שני את התובענה וקבע כי מדובר בכלבה משותפת לשניים וגם אם הנתבעת תיסע לחו"ל היא תיאלץ להשאיר את הכלבה בארץ או לקבל אישור לכך מהתובע.
"אומר בקול גדול כי הטענה לעניין הסמכות העניינית טוב היה לה שלא תיטען מאשר תיטען" כתב השופט בהחלטתו. "סבור אני, כאמור, שנכרת בין הצדדים חוזה לחלופת ההנאה בכלבה. ברור שאם תיסע הנתבעת, אשר נסעה לחוץ לארץ בעבר עם הכלבה מבלי להיוועץ בתובע ונסעה לחוץ לארץ בלי הכלבה, להשלמת לימודיה בחו"ל – ינותק הקשר שבין התובע לבין הכלבה".
השופט הוסיף: "לצערנו תוחלת החיים של חיות המחמד שלנו קצרה היא. לאור גילה של הכלבה ועד אשר תשלים הנתבעת לימודיה, איש לא יכול לתקוע לידי התובע אפילו שיראה את הכלבה בעוד מספר שנים. מובן שאיש אינו מתכוון לנתק את קשריה של הנתבעת עם הכלבה. רוצה לנסוע לחוץ לארץ בלי הכלבה? לו תבורך; רוצה להשלים לימודיה בארץ במידת האפשר ולהותיר את ההסדר אשר נהג בין הצדדים על כנו – לו תבורך".
השופט שני הוסיף וכתב בהחלטתו כי תפיסתה של הנתבעת לפיה היא רשאית בנסיבות הקיימות לומר לתובע "ה… עשה את שלו, ה… יכול ללכת" אינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הנוהגים אצלנו.
"לאמור", כך על פי ההחלטה, "התנהלותה של הנתבעת לעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם זכויות הקניין בכלבה. היא אינה עולה גם בקנה אחד עם חובת ההגינות הקיימת ביחסים בין בני אדם. בהינתן העובדה שבית המשפט ישמח אם הנתבעת תשלים לימודיה, הצעתי לצדדים באין פתרון אחר להיתמחר. אלא שפתרון זה לא קיים לבית המשפט ללא הסכמת הצדדים. הואיל וכך אני קובע כי הכלבה היא משותפת לצדדים".
עו"ד דליה שוורצמן, מומחית לענייני משפחה, מסרה בתגובה: "לא מן הנמנע כי במציאות של המאה ה-21 שבה בני זוג רבים מחליטים לאמץ חיית מחמד כתחליף או כתוספת לילדים, אנחנו נוסיף ונראה עוד ועוד מקרים כאלו. חיית המחמד, הכלב או החתול, הופכים לחלק בלתי נפרד מהמשפחה המצומצמת ובהתאם גם כשנפרדים זה הופך לסלע מחלוקת. אם מחליטים לאמץ חייה, חשוב עוד בטרם הפרידה להחליט, ממש כמו אצל הילדים והרכוש המשותף, להחליט מה יקרה עם חיית המחמד בהמשך הדרך במידה והזוג יחליט על הפרדת כוחות".
עו"ד אורית ברק, המתמחה בדיני המשפחה, מוסיפה: "אנחנו תמיד אומרים שהכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם. זה יפה לגלות שבני זוג מחשיבים את חיית המחמד כבן משפחה לכל דבר ועניין. ישנה חשיבות גדולה לכך שבית המשפט רואה גם הוא לנגד עיניו את זכויות בעלי החיים ואת זכויותיהם של בני זוג שנפרדים בקיום קשר עם בעל החיים, גם לאחר שדרכיהם נפרדות".
______________________________________
