לאחרונה אנו עדים לקמפיין בשם "כמוני כמוך", העוסק בהורדת הסטיגמה של מתמודדי נפש בישראל.
בהמשך גם נוצר קמפיין משותף עם רשת בתי מרקחת ובית חולים גהה בשם "סטיגמטין".
כולנו מכירים את השפעת הסטיגמה על יחסים בין בני אדם. אבל האם גם בבתי המשפט הסטיגמה משפיעה על פסקי הדין?
(הפרטים בכתבה שונו על מנת לשמור על פרטיותם של הצדדים).
גיבור הסיפור הוא אב גרוש לשני ילדים בני 10 ו-11, כבן 40 ממרכז הארץ. האב מתמודד עם הפרעה דו קוטבית (מאניה דפרסיה) מזה שנים רבות, עוד בטרם הכיר את האם.
האב מתפקד כרגיל; סיים תיכון, שירת בצבא, התחתן, הביא ילדים לעולם, קיים קשרים חברתיים וניהל עסק עם עובדים – זאת עד לאותו פרק הזמן שהאמא, אשתו דאז, בחרה לפרק את החבילה. את האב מייצגת כיום עו"ד דפנה פלר, וזאת לאחר שהחליף 4 עורכי דין שונים.
חשוב לומר, הזוג הכיר זו את זה כאשר האב כבר היה מאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית. האם ידעה זאת למן ההתחלה, ושניהם נכנסו לזוגיות מחייבת, אשר הובילה לחתונה ולידת הילדים כאשר במשך עשור שלם בני הזוג ניהלו חיי משפחה תקינים ונורמטיביים, בשיתוף פעולה מלא בהורות ובטיפול בקטינים.
האב היה בעליו של עסק, ובמשך כ-7 שנים זה שדאג לכלכלת המשפחה באופן בלעדי בעוד האם, לא עבדה כלל לפני לידת הילדים. כאשר נולדו הילדים, האב והאם גידלו אותם ביחד, כששני ההורים בבית כאשר האב עובד בזמן הפנוי מביתם והאם לא עבדה.
מספר חודשים לאחר לידת הילד השני הורע המצב הכלכלי של המשפחה, ולכן החליטו ההורים יחד כי אין ברירה וכעת האם תצא לעבוד כשכירה, בעוד האב ימשיך לעבוד מהבית ולטפל בשני הילדים לבדו.
וכך היה במשך כשנה וחצי. האם מצאה מקום עבודה, האב עבד מהבית ובד בבד טיפל בילד הפעוט ובתינוקת בת שלושת החודשים, עד אשר האם החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולהתגרש.
לצערו הגדול של האב, מרגע שגמלה בליבה של האם להתגרש ננקטו כל הצעדים הלוחמניים שהובילו את המשפחה לגירושין בקונפליקט גבוה.
האם בחרה לנקוט בטקטיקה של השחרת פניו של האב, וזאת על ידי תלונות שווא במשטרה על איומים ואלימות, פניות לרווחה על מסוכנותו של האב לילדים, הגשת בקשות של צווי הגנה במשך כמעט שנה – דבר אשר הוביל לנתק מוחלט בין האבא לילדים.
תלונות שווא בגין הטרדות מיניות של האב בילדים (דבר שהתגלה כשקר מוחלט) ואת כל אלו תמיד ליוותה הטקטיקה המרושעת: לטעון מול כל הרשויות בתחילת כל דיווח וכל מסמך כי האב הינו מתמודד נפש פסיכיאטרי, נוטל כדורים והיה בעבר באשפוז.
כל זה מספיק לצערנו כיום כדי לצבוע באופן מידי בשחור מתמודדי נפש, ולהכניס את המערכות השונות לסטיגמה אוטומטית כלפיהם, ובכך לפגוע גם בזכויותיהם מחד, וגם בהליך ההוגן בו יש לבדוק כל מקרה לגופו מאידך.
על אף שהאב, כאמור, היה המטפל העיקרי בילדים, בהסכמת ובידיעת האם, הוא נאלץ שוב ושוב להוכיח את כשירותו והורותו מול מערכת המשפט.
בתחילה, כאשר שילם מחיר כבד של ניתוק קשר מוחלט מילדיו בחסות המחלקה לשירותים חברתיים שהתעכבה מלהגיש תסקירים לבית המשפט, וביקשו בכל פעם ארכה מחדש, למרות שידעו שהאב מנותק קשר לחלוטין מהילדים וקיים סיכון גבוה להתפתחות של ניכור הורי, בהמשך עם שופטים תורנים שלמרות המצב המשפחתי וחוסר בראיות כלשהן על אלימות מצד האב כפי שנטען, המשיכו להאריך צווי הגנה ורק לאחר כשנה וחצי מצאה לנכון השופטת להורות כי האב והילדים יפגשו במרכז קשר, זאת ללא כל אינדיקציה לפגיעה מכל סוג שהוא מצד האב בילדים אלא רק בגלל הסטיגמה שהאם יצרה במשך תקופה ארוכה כלפיו, ועל אף רצונם העצום של הילדים לפגוש את אביהם.
לאחר כחצי שנה, האב קיבל המלצות חמות על הקשר ההורי שלו עם הילדים ממנהלת מרכז הקשר, וכשחשב שפה תמו צרותיו, הוא נוכח לגלות שהסטיגמה ממשיכה ביתר שאת. כאשר הוא עמד מול בית המשפט בתביעת המשמורת אשר הוגשה על ידו, נטען כי הוא לא כשיר לטפל בילדים, וכי יש לתת משמורת מלאה לאם (שכאמור שנה וחצי לא טיפלה בהם כלל טרום הפרידה).
באותה נשימה, מהצד השני, בתיק המזונות, למרות שהאב הינו נכה בעל קצבת נכות של ביטוח לאומי עם אי כושר עבודה מלא, בחרה השופטת להעריך את פוטנציאל ההשתכרות שלו כגבוה פי שניים (!!), להשית עליו מזונות מוגברים, בניגוד לסעיפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ע"י סעיף "אירוח" (ילדים חסרי דת, האם אינה יהודייה) ולחייב אותו ברוב נטל הנסיעות, מכיוון שלאחר כל צווי ההגנה וההרחקות מהעיר בה גדלו הילדים בחר האב להתרחק ליישוב אחר, 80 ק"מ משם, בעל כורחו.
והנה, נוצר מצב בו הסטיגמה גם בוחרת מתי היא רוצה לפעול; כאשר מדובר במשמורת – אבא לא כשיר, כאשר מדובר בתשלומי מזונות האבא כן כשיר.
בכל פעם שהאב מנסה למחות כנגד השימוש בהפרעה הנפשית שלו, הוא טוען כי היא אינה משפיעה על ההורות שלו, מוכיח כי התפקוד מול הילדים הינו מעבר למצוין, וכי הוא הורה מעורב ופעיל בחייהם, הוא נתקל בכתף קרה ובהכחשות גורפות ואוטומטיות על עצם קיומה של סטיגמה כזו, אבל ההחלטות בתיק והפעולות השונות שבוצעו בו עם עורכי דין אחרים גם בבית המשפט, גם ברווחה וגם במשטרת ישראל מוכיחות את ההפך הגמור.
בנוסף, קיים עוול גדול פי כמה וכמה מאחר ולא מספיקה הסטיגמה הנפשית, אף העניין המגדרי מכביד מאוד, הרי ישנם מקרים רבים בהם אימהות עם הפרעה דו קוטבית אינן נפגעות כלל בשימור זכויותיהן ומקבלות משמורת מלאה על הילדים ואת כל הזכויות הנלוות.
הן יקבלו אוזן קשבת בכל מקום אליו יפנו, הרבה אמפתיה ורצון לסייע ולעזור להן.
כאשר מדובר בגבר עם סטיגמה נפשית, אז אנו רואים את השוני במלוא הדרו, במלוא תוצאותיו וכמה קשה ומאתגר יאלצו עורכי הדין של האב להגיע לשביב של צדק ומתן החלטות הוגנות שאינן מושפעות מסטיגמה.
כיום האב מנהל תביעת משמורת על הילדים, לאחר ששניהם נמצאו במצב נפשי קשה, אחד מהם אף עבר ניסיון אובדני ואושפז כחודש בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית לילדים. לכן עו"ד דפנה פלר ביקשה להשמיע את קולם של הילדים, ומכאן כי בית המשפט החליט על מינוי אפוטרופוס לדין המייצגת את הילדים ומביאה את קולם אל בית המשפט.
מהלך זה חשוב בכדי לנטרל את הסטיגמה שהצטברה ונערמה כנגד האב, ולתת הזדמנות לבחון את התנאים בשטח ולהחליט הפעם, ללא משוא פנים, מה היא טובת הילדים בלבד.
חשוב לומר, יש מקרים בהם הפרעת הנפש מפריעה לתפקוד בגוונים מסוימים של חיי המתמודד, למשל בקשרים חברתיים, בתפקוד בבית, בעבודה שכירה או בהורות. יש לבחון כל אדם ואדם באופן פרטני ולא לתת לצד השני לצבוע אותו בשחור באמירות כלליות של "הוא חולה נפש על כדורים והיה מאושפז".
יש ציפייה מהמערכת גם לדחות על הסף העברת מידע מצד אחד בצורה שאינה מוכחת או מאומתת מבלי לקבל חוות דעת מקצועית מגורמי הטיפול בקהילה שמכירים את מתמודדי הנפש.
וחשוב שבעתיים – כשחיים ביחד הכל בסדר ונמצא על מי מנוחות, אך כשמחליטים להתגרש, פעמים רבות אחד הצדדים יכול לאבד את הגבול ולעשות כל דבר אפשרי על מנת להשיג יתרון משפטי, כולל שימוש בסטיגמה, שקרים ומניפולציות ומבלי לראות אפילו את ילדיו אשר נובלים בתוך הכאוס. בית המשפט צריך להיות חסין ולא לתת לסטיגמה לחדור אל תוך אולם בית המשפט.
