שופט בית משפט לענייני משפחה בירושלים, שלמה אלבז, דחה את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להכריז על ילדה כבת חמש כבת אימוץ, וקבע שלא נתמלאו תנאי חוק האימוץ ביחס לשני הוריה. השופט אלבז גם מתח ביקורת חריפה על שירותי הרווחה, ובין השאר ציין כי: "העיכוב הממושך בהעברת הטיפול בעניינה של כ' לבית משפט זה, עמד בסתירה לצורך בניהול תיקי אימוץ בתוך פרק זמן קצר".
מדובר היה בבקשה של היועמ"ש להכריז שהילדה, בתם של המשיבים, היא בת אימוץ וכי נתמלאו לגביה התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, ביחס להוריה. הילדה, שכיום היא בת למעלה מ-5 שנים, היא בתם השלישית של המשיבים והיא, כיתר אחיה הגדולים ממנה, אינה נמצאת בהחזקתם מאז היותה בת 3 חודשים, זאת לאחר שאימה עשתה ניסיון אובדני. לאחר המקרה התנדבו בני זוג לטפל בה עד חלוף המשבר ובשלב מאוחר יותר הביעו האחרונים רצון לאמצה והיא גדלה בביתם גם היום.
הואיל וההורים הביולוגים גידלו את הילדה רק עד הגיעה לגיל 3 חודשים, לא ניתן היה להעלות טענות רבות ביחס לטיפול בה. נטען שהם לא דאגו לקחתה למעקב בטיפת חלב ולא דאגו שתקבל את החיסונים הנדרשים. המדינה הוסיפה גם טענות, שאינן רלבנטיות לדרך הטיפול של המשיבים בילדה, ובכלל זה טענות באשר למצבה הרפואי וההתפתחותי, כאשר כבר לא הייתה בהחזקת הוריה.
את הטענה שההורים אינם מסוגלים לטפל בילדה, בשל התנהגותם או מצבם, ביקשה המדינה להוכיח באמצעות הצגת הקשיים שנתגלו בדרך טיפולם של המשיבים בשני ילדיהם הגדולים יותר ובמצבם ההתפתחותי והרפואי של אותם ילדים. הטענה החמורה ביותר שהועלתה כנגד ההורים הייתה שקיים חשד שהאב פגע מינית באחותה של הילדה ואף נשך אותה מספר פעמים.
המקור הנורמטיבי להכרזת קטין בר אימוץ, בהיעדר הסכמת ההורים, הוא קיום אחת העילות המנויות בסעיף 13 לחוק האימוץ ובקביעה כי טובת הקטין באימוצו. במקרה הזה נטענה כלפי ההורים קיומה של העילה המנויה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. התנאים המצטברים להוכחת קיומה של העילה האמורה הם, אי-מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי, הנובע מהתנהגותו או ממצבו, היעדר סיכוי שהתנהגותו או שמצבו של ההורה ישתנו בעתיד הנראה לעין וכל זאת למרות עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד, לשיקומו.
הבקשה עצמה הייתה גדושה בטענות כנגד ההורים בנוגע לטיפול בילדיהם הגדולים, ואילו הטענות בנוגע לטיפול בילדה בת ה-5 היו לטענת השופט אלבז מעטות ולא מבוססות, וזה מה שממחיש עוד לדבריו את הצורך בנקיטת זהירות כאשר מנסים ללמוד מהטיפול בילד אחד ביחס לטיפול בילד אחר.
"העו"ס לחוק האימוץ טענה שכאשר כ' הגיעה לבית משפחת האומנה "היא הדיפה ריח רע והייתה זקוקה לאמבטיה". אזכיר שהיה מדובר בתינוקת בת 3 חודשים, שאמה קפצה מהחלון ואביה נלקח לחקירה ושמן הסתם היה צריך להחליף לה חיתול. טענה לא סבירה אחרת שהועלתה הייתה שכאשר כ' הגיעה למשפחת האומנה היא הייתה רעבה מאוד, ושתתה ליטר מטרנה (ההדגשה במקור). אציין שכ-3 שבועות לפני מועד זה שקלה כ' 4.71 ק"ג. בנסיבות אלה לא ניתן להאמין שכאשר הגיעה לבית משפחת ג' היא שתתה מטרנה בשיעור 21 אחוזים ממשקלה", כתב השופט אלבז שהוסיף נתונים נוספים וקבע כי: "המסקנה היא שלא עלה בידי המבקש להרים את נטל השכנוע ולהוכיח שהמשיבים חסרי יכולת לטפל בבת כ', וממילא כי לא ניתן להסיק מדרך טיפולם בילדים הגדולים יותר מסקנות בנוגע ליכולותיהם ההוריות".
השופט אלבז, שדחה, כאמור, את בקשת המדינה, גם קבע כי לא עלה בידי המדינה להוכיח שהאב נשך את הבת הגדולה וכן המומחית לא מצאה באישיותו של האב סימנים המאפיינים פוגעים מינית. למרות שכך נטען על ידי המדינה. השופט גם קבע כי הילדים אומנם היו בבית בעת שאמם קפצה מהחלון אבל הם לא היו עדים לכך.
גם המומחית שמינה השופט אלבז, היתה בדעה, בניגוד למדינה, כי יש להורים מסוגלות הורית סבירה והם יכולים לגדל את הבת הקטנה ולכן לא צריך להעביר אותה לאימוץ. "בהזדמנות זו הייתי מציע לעשות שינוי בדרך הגשת בקשות להכרזת קטין בר אימוץ וכאשר מוגשת בקשה מפורטת כל כך, ניתן להסתפק בתסקיר העו"ס לחוק הנוער, בו יאומתו העובדות הנטענות ולא תהיה חזרה מיותרת על טענות. נקיטה בדרך זו תאפשר הגשת בקשה בעלת היקף מצומצם יותר, בה יוקפד שתבוצע בדיקה יסודית של כל טענה עובדתית", סיכם השופט בהחלטתו.
___________________________
