תבע את אשתו בגין לשון הרע: "הגישה נגדי תלונה שקרית"

בני הזוג נישאו בשנת 1990 ולהם 4 ילדים. בשנת 2010 פרץ סכסוך בין הצדדים, ומאז הם מנהלים הליכים משפטיים הן בבתי המשפט למשפחה והן בבית הדין הרבני.
לטענת הגבר, כמפורט בכתב התביעה, באפריל 2011 הגישה נגדו האישה תלונה שקרית במשטרה וטענה כי איים להרוג אותה. תלונה זו, גרמה למעצרו, ובהמשך להגשת כתב אישום נגדו, ממנו זוכה כעבור 4 שנים. עוד טען התובע כי מדובר היה בתלונה שקרית שכן לא איים על האישה, וכל מטרתה היה לשפר את מעמדה המשפטי לעניין הרכושי, תוך שהיא משפילה אותו וגורמת לשווא למעצרו.
לטענת האישה, המשבר בחיי המשפחה פרץ כאשר התובע האשים אותה כי בגדה בו והחל להפיץ עליה כי היא עוסקת בזנות ו"מוצצת אברי מין של גברים אחרים". באשר לתלונה שהגישה, טענה כי הייתה זו תלונת אמת וכי לא נכלל בה לשון הרע. עוד הוסיפה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בחוק, שכן הגישה תלונתה בתום לב.
השופט אלון גביזון פתח את דבריו וציין כי, "אכן הגשת תלונה שקרית במשטרה יכול ותחשב בנסיבות מסוימות משום לשון הרע המזכה בפיצוי". לאחר מכן הוסיף כי, "לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק, ושמעתי את העדים אשר העידו בפני, מצאתי כי דין התביעה להידחות, ולהלן נימוקי".
בין היתר ציין השופט כי במהלך החקירה הנגדית, התברר כי התובע כלל לא היה מודע לנטען בכתב התביעה אותו הוא עצמו הגיש. "יתרה מזו", ציין השופט, "לטענת התובע עצמו, חתם על התצהיר שצורף לכתב התביעה, מבלי שקרא אותו ומבלי שידע על מה הוא חותם".
השופט ראה בחומרה את העניין וקבע כי די בכך כדי לדחות את התביעה. "משהתובע הגיש תובענה הנתמכת בתצהירו, כשלשיטתו לא קרא את כתב התביעה קודם לדיון ההוכחות וחתם על התצהיר התומך בכתב התביעה מבלי לדעת על מה הוא חותם, די בכך כדי לדחות התביעה".
מעבר לכך, קבע השופט כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה המסקנה כי האישה הגישה את תלונתה כאשר האמינה באמיתותה, ולאחר שסברה כי הגבר אכן אמר לה שיהרוג אותה.
לבסוף ציין השופט כי צודקת ב"כ של האישה כי אין בזיכוי של התובע בהליך הפלילי כדי לשלול את הגנתה של הנתבעת מכוח חוק לשון הרע. "בהליך הפלילי שהתנהל נגד התובע, וממנו כאמור זוכה , בחן ביהמ"ש האם  התובע אמר לנתבעת באותו אירוע  כי יהרוג  אותה, בעוד שבהליך שבפני לצורך בחינת הגנת תום הלב, עלי לבחון האם הנתבעת הגישה תלונה תוך שהאמינה באמיתות תלונה זו, אם לאו. מדובר בשני מבחנים שונים, הראשונה של התובע, והשנייה של הנתבעת, ובנטלי הוכחה שונים".
לסיכום, התביעה נדחתה והתובע חוייב לשלם לנתבעת הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.