במשפט אחד: בית המשפט העליון לא קבע שניתן לשלול זכות בעלות של אישה בדירת מגורים בגלל שהיא בגדה בבעלה – זה פשוט שקר, ומי שכותב את זה הוא או אידיוט או שקרן.
הסבר: החוק קובע שנכסים שכל אחד מבני הזוג הביא אתו לנישואין הם שלו ולצד שכנגד אין שום זכות בהם במועד פקיעת הנישואין. הנכסים המשותפים שבהם בני הזוג חוקים (מחצה על מחצה, חוץ מחריגים) הם הנכסים שנצברו במהלך שנות הנישואים, ולא משנה מי צבר אותם.
החוק ברור אבל למרות זאת התפתחה בפסיקה דוקטרינה שמכונה "שיתוף מכוח הדין הכללי".
השם שניתן לה הוא קצת לא אמתי, כי אין שום שיתוף כזה בדין הכללי (כפי שהיטיב לתאר עו"ד יוסי מנדלסון) אבל כאשר קצת יורדים לנבכי העניין יש בה מידה של היגיון.
ההיגיון הוא שבמהלך חיי נישואין ארוכים של בני זוג יש לצדדים כוונה לשתף זה את זו וזו את זה גם בבעלות על נכסים שמקורם לפני הנישואין.
לוז העניין, כלומר הדבר שמקנה את השותפות בבעלות על הנכס, הוא איתור של "כוונת שיתוף", כלומר הכוונה של בן הזוג הבעלים לשתף בבעלות את בן הזוג שאיננו בעלים.
ברור שכוונת השיתוף צריכה להיווצר בשנות הנישואין הטובות, כי בדרך לגירושין אף אחד לא משתף בכלום חוץ מאשר בקללות ובמכתבים מעורכי דין.
כשהדוקטרינה הזו נכנסה לחיינו ההנחה היתה שנקודת המוצא היא היעדר כוונת שיתוף והיה צורך להביא ראיות של ממש לכוונת שיתוף, אבל לאט לאט המצב השתנה, וכיום ההנחה היא שעצם קיום יחסי נישואין טובים לאורך זמן מהווה ראייה, גם אם לא שלמה, לכוונת שיתוף. עד כאן מבוא משפטי קצר.
במקרה דנן קבע בית הדין הרבני הגדול, כי בהתחשב במכלול נתונים, ובהם גם בגידת בת הזוג שהיתה חלק מהמכלול הזה, ניתן לקבל את טענת בן הזוג שלא היתה כוונת שיתוף בנוגע לדירה שהיתה בבעלות מלאה של הבעל טרום הנישואין, ולכן אין לחלוק את הדירה.
כלומר: בית הדין הרבני הגדול קיבל את דוקטרינת השיתוף מכוח הדין הכללי (למרות שיש בקרב הדיינים במדינת ישראל רבים שסבורים שהעברת בעלות על נכסים מכוח הדוקטרינה הזו היא פשוט גזל מן התורה, ממש כמו אדם שניגש לאדם אחר ברחוב וחוטף ממנו שעון יקר, לדוגמה, וצריך לומר ביושר שלעמדתם יש בסיס הלכתי מוצק הרבה יותר מלעמדה המנוגדת), ורק קבע שיישום נכון של הדוקטרינה למקרה הנוכחי תביא למסקנה שלא היתה כוונת שיתוף בדירה הספציפית.
זאת בין היתר לנוכח נסיבות החיים הספציפיות של בני הזוג הרלונטיים והנורמות שלאורן הם חיים.
במקרה אחר המסקנה עשויה כמובן להיות שונה, עם בגידה או בלעדיה.
בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ איננו דן בכלל בשאלה האם בית הדין הרבני הגדול צודק.
אם זה היה תפקידו של בג"ץ הרי שסביר להניח ש-99 אחוז מהעתירות נגד בית הדין היו מתקבלות כשבפועל האחוזים קרובים להיות הפוכים.
בית המשפט העליון צריך לקבוע רק אם בית הדין חרג מסמכות (למשל: פסק בתחום שאינו נתון לשיפוטו או פסק על פי מערכת דינים שונה מזו שהוא מחויב לפסוק לפיה) או פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
ולכן, מה שקבעו שופטי בג"ץ הוא לא שבית הדין הרבני צודק (שטיין יותר מאשר רמז שלא בטוח שהפסיקה נכונה לגופה) אלא שאין עילת התערבות של בית המשפט העליון בפסיקה.
הא ותו לא.
כל מי שמייחס לפסיקה הזו מה שאין בה פשוט חוטא לאמת. למרבה הצער, כמעט כל הדיווחים התקשורתיים בנושא הזה היו על הסקאלה בין בורות לשקר, וחבל.
פורסם לראשונה באתר ערוץ 7
