על פי הבקשה שהוגשה לבית הדין, חמש העובדות ביקשו מתן סעד הצהרתי לפיו במועד פרישתן לפנסיה יהיו זכאיות לפנסיה תקציבית מהמדינה, או לחילופין לקבוע כי היא תשלם לתובעות את ההפרשים שבין הפנסיה התקציבית האמורה לבין הקצבה שתשולם להן מכוח הפנסיה הצוברת.
חמש העובדות בלשכת נשיא המדינה החלו את עבודתן לפני למעלה מ-20 שנה. החל מחודש ינואר 2004, נקלטו כעובדות מדינה, תחילה במסגרת של חוזה מיוחד להעסקת עובד ולאחר כחמש שנים, באמצעות כתב מינוי שניתן להן. הן בוטחו בפנסיה צוברת.
לטענתן, המדינה הפרה חובותיה כלפי התובעות בכך שהעסיקה אותן משך שנים באמצעות חברות קבלני כוח אדם, בעוד שהלכה למעשה היו עובדות מדינה.
עוד נטען, כי המדינה הפלתה את התובעות ביחס לעמיתיהן לעבודה, שעה שאלו זכו לתנאי העסקה מטיבים משל התובעות וללא כל הצדקה עניינית.
אף שבמהלך השנים פנו התובעות בבקשות שונות להסדרת תנאי העסקתן (באמצעות ובהמלצת מנהליהן בבית הנשיא), פניהן הושבו ריקם ותנאי העסקתן נותרו כשהיו.
נקודת המפנה לשיטתן הנה סמוך לפתיחת ההליך כאן, עת החליטה המדינה להכיר רטרואקטיבית בזכאותם לפנסיה תקציבית של חמישה עובדים אחרים בבית הנשיא. וזאת אף שהתחילו לעבודה באותם מועדים עם התובעות, עבדו עמן כתף אל כתף ואף כתב המינוי ניתן להם, בדומה לתובעות, שנים לאחר המועד הקובע, המועד אשר ממנו ואילך לא ניתן עוד לבצע שיוך לפנסיה תקציבית על פי סעיף 107א לחוק הגמלאות.
בכתב הגנתה טענה המדינה כי התובעות נקלטו כעובדות מדינה בשנת 2004, ובוטחו ממועד זה בפנסיה צוברת. על כן, משחלפו 7 שנים מהמועד בו התבצע השיוך הפנסיוני, עילת התביעה התיישנה זה מכבר.
כן סבורה המדינה כי ממילא לא קמה לתובעות זכאות לפנסיה תקציבית על פי הוראות חוק הגמלאות והוראות הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת, שעה שמועד קליטתן חורג מהמועד הקובע.
המדינה סבורה כי מסקנה זו מתיישבת עם ההבחנה בין שלושת סוגי העובדים שבהסכם המעבר, בה משתייכות התובעות לקטגורית העובדים החדשים. עובדים בקטגוריה זו יבוטחו בפנסיה צוברת, בעוד ש"עובדים קבועים" אשר קיבלו כתב מינוי עובר למועד הקובע יוסיפו להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית.
עוד סבורה המדינה כי יש לדחות גם את טענת התובעות לפיה הופלו לרעה ביחס לעובדים האחרים, אשר זכאותם לפנסיה תקציבית הוכרה רטרואקטיבית. עובדים אלו נקלטו לבית הנשיא בתקן קבוע עובר למועד הקובע, ואך בשל טעות לא קיבלו כתב מינוי לפני המועד הקובע.
כך בשונה ובמובחן מהתובעות, אשר לא נקלטו במשרה תקנית קבועה, ועם קליטתן בשנת 2004 לבית הנשיא הועסקו בחוזה מיוחד עד לשנת 2009, אז קיבלו כתב מינוי.
בסיכומו של דבר, השופט עמיצור איתם לא קיבל את טענות המדינה, והורה למדינה להכיר בתובעות כזכאיות לפנסיה תקציבית ואף לשלם להן שכר טרחת עו"ד, בסך חמשת אלפים שקלים לכל אחת.
"בנסיבות החריגות ביותר של ענייננו, היינו – נסיבות קליטתן של התובעות לעבודה, עצם ההכרה למפרע בנסיבות חריגות אשר חייבו הכרה בפנסיה תקציבית לעובדים אחרים בנסיבות דומות, המהווה לשיטתנו אפליה אסורה, ההחלטה המנהלית נטולת ההנמקה ולבסוף אופן הבאת הראיות וניהול ההליך דכאן, מצאנו לנכון לקבל את התביעה. כפועל יוצא מכך להורות למדינה להכיר בתובעות כמי שזכאיות לפנסיה תקציבית מיום 1.4.2002 כפי שנעשה עם העובדים האחרים", כתב השופט איתם.
השופט הוסיף: "נעיר כי בעניין הפנסיה התקציבית נחתם הסדר מקיף, כולל וברור לכאורה, אשר נועד לשים סוף פסוק לנושא הפנסיה התקציבית במדינת ישראל, עניין המכביד על תקציב המדינה בהווה ולדורות הבאים באופן שאין לו אח ורע. עם זאת, בתי הדין עדיין עסוקים באופן תדיר בתביעות של עובדים הנוגעות ליישומו ומימושו של העניין זאת בחלוף כמעט שני עשורים שלמים מהמועד הקובע. על פני הדברים לא כך צריך היה להיות בשלב זה. אולם, התנהלות המדינה במקרים רבים כמו גם במקרה שלנו, מצדיקה דיון בעניין ובנסיבות המקרה החריגות דנן, גם את קבלת התביעה".
